גות׳הם היא במקור ״עיר העיזים״, שתושביה העמידו פני משוגעים כדי לחמוק מתשלום מיסים באגדת עם אנגלית מימי הביניים. הסופר האמריקאי, וושינגטון אירווינג, בן המאה ה-19, מצא את השם מתאים למקום שבו הוא עצמו נולד: העיר ניו יורק. ההיסטוריון האמריקאי מייק וואלס, בן המאה העשרים, מצא אותו מתאים לסדרת הספרים שהוא מחבר על ההיסטוריה של ניו יורק. הכרך השלישי, 900 עמודים לערך, אם תחליטו להשקיע ביצירה ססגונית ורלבנטית, נקרא ״גות׳ם במלחמה״. הוא מספר על ניו יורק בימים שתחילתם בעליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, זמן לא רק לאחר שגם בארה״ב נבחר שליט חדש, שימיו בבית הלבן יהיו ארוכים כמעט כימיו של היטלר – פרנקלין דלנו רוזוולט – וסופם בקץ המלחמה. ליהודים נשמרו פרקי הפתיחה, ועוד כמה פרקים בהמשך. אי אפשר לספר על ניו יורק של המאה העשרים בלי לספר על היהודים.
היהודים של ניו יורק ניסו להשתמש בכוחם כדי להטיל חרם אפקטיבי על גרמניה. וליתר דיוק, חלקם ניסו, וחלקם ניסו להפריע למנסים. הרבה יהודים, הרבה דעות. הנה פיסקה אופיינית המתארת את המחלוקת הזאת: “היהודים עצמם היו חלוקים בשאלת נחיצותו של החרם: הוועד היהודי האמריקאי וארגון בני ברית המשיכו להתנגד לו, וגם בהובלתו היו חילוקי דעות: הקונגרס היהודי האמריקאי התנגד לפעולות כמו שביתות או חסימות חנויות – מה שפגע ביעילותו. אפילו פעילים נלהבים התקשו להתאחד. בשנת 1935, כאשר הקונגרס היהודי האמריקאי וועד העובדים היהודי הקימו יחד את המועצה המשותפת לחרם, הליגה נגד הנאצים סירבה להצטרף, ואילו הליגה האמריקאית נגד מלחמה ופשיזם התפצלה, כאשר פלגים סוציאליסטיים וקומוניסטיים התעמתו ביניהם״.
אחרי מאמצי החרם, באו מאמצי קליטה. “משום שהגל הראשון שהגיע, בשנים 1935-1933 כלל את קורבנותיו הראשונים של היטלר – פרופסורים ואנשי שמאל – רווחה הדעה בציבור שרוב הפליטים הגרמנים שבאו לאחר מכן הם אינטלקטואלים רדיקליים״. זה לא היה המצב. ״הבורחים מן הנאציזם בשנות השלושים היו רובם אנשי עסקים מן המעמד העליון או הביניים, בעלי מקצועות חופשיים (במיוחד רופאים ועורכי דין) ועובדי צווארון לבן. נטייתם הייתה להיות משכילים ותושבי עיר (במיוחד מברלין, שהייתה ביתם של שליש מיהודי גרמניה ב־1933), ומבוגרים יותר מן הממוצע של קודמיהם – רבים מהם הגיעו לגיל העמידה או אף לזקנה כאשר נאלצו להימלט על חייהם״.
צאצאי רבים מן היהודים הללו חיים היום בניו יורק. בעוד שלושה שבועות ילכו לקלפי כדי לבחור להם ראש עיר. וחלקם מזהים דילמה: מועמד אחד, הרפובליקני, חסר סיכוי. רפובליקנים ניצחו בעבר בניו יורק, כאשר קראו להם רודי ג׳וליאני, או מייקל בלומברג. קרטיס סליווה שווה בסקרים פחות מעשרים אחוז. הוא השלישי בשלישיית המועמדים, הרחק מאחור. הצבעה לסליווה היא הצבעה מבוזבזת. מועמד שני – מושחת עם קבלות. אנדרו קואומו נאלץ להתפטר ממשרת מושל ניו יורק בגלל שהואשם בהטרדות מיניות, לא אחת ולא שתיים. רוב היהודים יצביעו לקואומו בכל מקרה, בגלל המועמד השלישי.
בואו לראות את מודל הבחירות החדש של המדד
המועמד השלישי הוא זוהרן ממדני. בסקרים האחרונים הוביל על קואומו ב-24 אחוז, 13 אחוז, 18, אחוז, 20 אחוז, 14 אחוז, 16 אחוז, שוב 16 אחוז, 15 אחוז, 21 אחוז, וכך הלאה. פרישתו מהמירוץ של ראש העיר המכהן, אריק אדמס, לא הועילה הרבה למי שמנסים לעצור את ממדני בדרך לכהונה. גם עימות טלוויזיוני לא שינה מהותית את מצב הדברים. אולי משהו עוד ישתנה. אולי ניו יורק עוד תתנער. אולי הבוחרים יבהלו מעצמם. אולי. בינתיים, נראה שיש סיכוי גדול יותר שהיהודים של ניו יורק יזכו לחוויה חדשה. ראש עיר שחלק ניכר מהם סבורים שהוא אנטישמי. ראש עיר שחלק ניכר מהם מזהים כסכנה. ראש עיר רדיקלי באמת. לא רדיקלי לייט – כמו ברק אובמה (אם מישהו חושב שאובמה היה רדיקלי). לא רדיקלי קצת מצחיק – כמו ברני סנדרס (אם מישהו עוד חושב שסנדרס קצת מצחיק). רדיקלי שאפילו אלכסנדריה אוקזיו-קורטז עומדת קצת לימינו. רק הקיר לשמאלו, ואולי כמה קומוניסטים מהדור הישן.
ג׳יימי קירצי׳ק כתב עליו השבוע מאמר ארוך, וכצפוי, לא במיוחד אוהד, בעיתון וול סטריט ג׳ורנל. בעיקר כתב על החיבור של ממדני לארגון הדמוקרטים הסוציאליסטים של אמריקה. אחד מחברי הארגון שפרשו לאחרונה, בגלל תחושה שהנהגה חדשה שהשתלטה עליו הולכת רחוק-רחוק מעבר למטרתו המקורית, כתב שהגווארדיה החדשה ״שונה רק במעט מהמודל שטופח על ידי יוזף סטאלין״.
ממדני הוא כמובן אוהד של תנועת ההתנגדות הפלשתינית. הוא תומך בהסדר שייתן בטחון ליהודים, וגם יודע מה יכול להוביל להסדר כזה: שישראל לא תהיה ״מדינה יהודית״. כמה מהיהודים של ניו יורק החלו כבר להתווכח האם זה הזמן להילחם או לברוח. אחר כך החלו לתהות האם הדיונים שלהם מזכירים את אלה של היהודים, שבאו לניו יורק קצת אחרי פתיחת ספרו של מייק וואלס. הנה, יוני וינברג, במגזין היהודי המקוון טאבלט, מתאר דיון בקבוצת ווטסאפ של אמנים יהודים, שעסקו בשאלה האם ניו יורק עודה טובה ליהודים.
״כשצפיתי בדיון הסיבובי״, כתב, ״לא הצלחתי להיפטר ממחשבה אחת: האם אלה אותם הדיונים שניהלו סבינו וסבותינו באירופה בזמן הפוגרומים, או בגרמניה של שנות השלושים כאשר הפשיזם עלה? מי שעזבו את ברלין לפני עליית הנאצים לשלטון ודאי נראו בעיני חבריהם ובני משפחתם כהיסטריים, בעוד האחרים הסתכלו סביבם על עיר פרוגרסיבית שבה ליהודים היה מעמד בולט בקולנוע, בתיאטרון, במוזיקה, במדע ובעסקים – ממש כפי שהם בניו יורק של היום. תמיד רציתי להיות זבוב על הקיר ולשמוע את אותן שיחות. עכשיו, בעיצומו של גל חדש של אנטישמיות מנורמלת ובצל בחירות לראשות העיר שעשויות להיות נקודת המפנה, המשאלה ההיא התממשה – באופן טרגי״.
היסטריים או ריאליים? האם בחירה צפויה של ממדני לראשות העיר ניו יורק משנה מהותית את מצבם של היהודים בעיר? נדמה שבריחה, בשלב הזה, תהיה מוקדמת מדי. לא צריך לברוח מהעיר, כי ממדני לא יכול לפגוע פיזית ביהודים (ואין סיבה להניח שירצה), וכי תנאי החיים בניו יורק עוד לא נעשו קשים מדי ליהודים שלה, וכי לא ברור ממה בעצם היהודים צריכים לחשוש – איך תהיה ניו יורק תחת ממדני פחות טובה ליהודים מעיר תחת מישהו אחר. ובכל מקרה, יש באמריקה שפע של ערים אחרות שאפשר לעבור אליהן. ובכל מקרה, ממדני הוא נבחר ציבור. אפשר להחליף אותו. אפשר להפגין נגדו. אפשר לקוות שהממשל – של טראמפ – ירסן אותו. ראשי עיר בניו יורק, טובים יותר וטובים פחות, באו והלכו. היהודים, בינתיים, נשארו.
השבוע הוציא הועד היהודי אמריקאי – אותו ועד שהיה ממתנגדי החרם על גרמניה של היטלר – הודעה לעיתונות, לא ראשונה מסוגה, שבה הביע ״דאגה״ (האמריקאים מנומסים מכדי להביע משהו שמעבר ל״דאגה״), מדברים שהמועמד לראשות העיר ממשיך לומר. ״ממדני״ – זו לשון ההודעה – ״פוסל את קיומה של מדינת ישראל, המדינה היחידה בעולם שיש בה רוב יהודי. זהו מוסר כפול בלתי מתקבל על הדעת. ישראל מוקפת במדינות מוסלמיות, אך ממדני אינו טוען שוב ושוב שאף אחת מהמדינות הללו לא צריכה להתקיים כפי שהיא״. הודעה מנומסת קצת פחות הייתה קובעת במפורש, כפי שעשה נתן שרנסקי במבחן שלושת ה-Dשקבע לאנטישמיות: זהו מוסר כפול (Double Standard) שהוא מסימניה המובהקים של גישה אנטישמית. לכן אמור מעתה: ייתכן מאוד שבעוד כמה שבועות לעיר היהודית הגדולה בעולם יהיה ראש עיר אנטי-יהודי.
איך יופי וכיעור משפיעים על העמדות, ההתנהגויות, הציפיות והיחסים שלנו
