בשאלת הנסיעה לאומן של אלפי ישראלים לימים הנוראים מתערבבות שלוש שאלות משנה.
הראשונה: שאלת עצם הנסיעה. בשביל מה זה טוב ולמי זה נחוץ.
השנייה: האם יש הצדקה לאפשר לעריקים מצה״ל לצאת לאומן.
השלישית: האם המדינה צריכה להיות האמרגן של הנסיעה לאומן, כולל תשלום למולדובים על מה שזה לא יהיה שהם מבקשים עבורו תשלום.
אלה שלוש שאלות קלות.
על השאלה הראשונה: הנסיעה היא אירוע משונה וחסר פשר בעיני מי שלא מרגיש בו צורך, ואירוע רב חשיבות ומשמעות בעיני מי שכן מרגיש בו צורך. נסו לדמיין נסיעה מסוג אחר: אלפי ישראלים שטורחים, משלמים ונוסעים למשחק של ברצלונה בליגת האלופות. גם הנסיעה שלהם היא אירוע משונה וחסר פשר בעיני מי שלא מרגיש בו צורך, ואירוע רב חשיבות ומשמעות בעיני מי שכן מרגיש בו צורך. אלה נוסעים למלא צורך רוחני, או תרבותי או דתי. אלה נוסעים למלא צורך רוחני, או תרבותי, או פסיכולוגי (ויש שיאמרו: גם מעין דתי). ובמילים אחרות: זה לא עניינו של מישהו להחליט עבור מישהו אחר האם הנסיעה לאומן היא טירלול פונדמנטליסטי או חוויה רוחנית מעצימה. כל אחד והתחביבים שלו.
על השאלה השנייה: ברור שלא. אלא אם המדינה עצמה סבורה שהנסיעה לאומן כל כך חשובה, עד שהיא מצדיקה מעקף מיוחד לעבריינים. אבל אם זה המצב, למה רק עריקים מצה״ל? במקרה כזה צריך להציע שגם גנבים או אנסים שיושבים בכלא יוכלו לקבל חופשה מיוחדת כדי לצאת לאומן. הם לא פחות עבריינים מהעריקים שרוצים לנסוע, ולא פחות מהם זקוקים לתפילת רחמים וסליחה.
על השאלה השלישית: המדינה מממנת המון דברים. כמו שכתבנו כאן לפני יומיים, היא מממנת תחרויות ספורט, היא מממנת ישיבות, היא מממנת שידור ציבורי, היא מממנת פארקים ציבוריים. שיקול הדעת שלה רחב. התקציב שלה מוגבל. כל שקל שמושקע במקום אחד, לא יכול להיות מושקע במקום אחר. ועוד משהו: כל שקל הוא שקל שלנו – האזרחים. למדינה אין כסף. לממשלה אין כסף. לנו יש – ואנחנו, מרצון או מאונס, נותנים אותו למדינה כדי שתעשה בו שימוש מושכל. ואנחנו מבינים: מדינה סבירה תעשה ברוב הכסף שימוש שהוא בעינינו מושכל, ולפעמים תעשה בו גם שימוש שבעינינו לא יהיה מושכל. ואנחנו יודעים: מושכל הוא תמיד בעיני המתבונן. אחד חושב שמימון של תיאטרון לאומי הוא מושכל, והשני חושב שלא. אחד חושב שמימון של חיפושים אחר הספינה אלטלנה הוא מושכל, והשני חושב שלא.
על אנשים ונשים, יפות ומכוערים. ספר חדש ומפתיע
מכאן לאומן: על השאלה אם מימון הנסיעה של חסידים לאזור מלחמה כדי להתפלל בימים הנוראים הוא מעשה מושכל, או סביר, אין תשובה אחידה שאפשר לתת. זה תלוי כמה הנסיעה באומן חשובה בעיניכם, זה תלוי כמה הנסיעה לאומן היא אינטרס מדינתי בעיניכם, זה תלוי כמה הנסיעה לאומן משקיעה מאמץ לאומי בעיניכם. אם היא מצדיקה מאמץ גדול, אפשר לשאול: למה רק מימון של המעבר במולדובה – למה לא לממן גם את הכרטיס והשהות של החסידים באוקראינה? מצד שני, אם היא לא מצדיקה מאמץ גדול אפשר לשאול: למה המדינה בכלל מתעניינת בשטות הזאת? למה היא מתעניינת בה יותר מאשר בהחלטה של אלפי ישראלים לנסוע כל שנה לנופש הכול כלול ביוון, או למשחק כדורגל באיטליה.
בהחלטה של הממשלה לתמוך בנסיעה לאומן אין שום דבר לא מוסרי, או בלתי נסבל ברמה העקרונית. יש בה עדות לשאלה מה חשוב בעיני הממשלה הזאת, מה מצדיק בעיניה השקעה של כספי ציבור, באיזה נושאים נכון בעיניה להשקיע זמן ואנרגיה. אם להיות קצת פופוליסטים נתאר את זה כך: חברי ממשלה לא נדרשו לדיון משמעותי כדי לפתור בעיות קשות של תחבורה ציבורית כאשר הרכבת שותקה. חברי ממשלה כן נדרשים לדיון משמעותי כדי לארגן מעבר של כמה אלפי חסידים שרוצים להשתטח על קברו של רב תימהוני מהמאה ה-19. מכאן, הבחירה שלכם: האם ממשלה שזה סדר העדיפויות שלה – בהשקעת משאבים ותשומת לב – היא הממשלה שאתם סבורים שישראל צריכה?
יהיו שיאמרו: בהחלט! זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. יהיו שיאמרו: בהחלט לא! זה לא מה שאנחנו רוצים. כלומר, מי שינצח בבחירות הבאות יכריע, בין השאר, גם בשאלה כמה חשוב למדינת ישראל לשלוח חסידים להשתטח באומן. זו לא שאלה בלתי חשובה, כי היא מעידה על הרבה מאוד שאלות דומות אחרות.
האם מדובר בסיפור ציוני? בואו לקרוא על רוזה
