אי אפשר לברוח מאוסלו. ד״ר אבי שילון אמר, לא בדיוק במילים האלה, שזה הדבר המרכזי בתולדותיו של רבין. שיא העשייה שלו. ד״ר נורית כהן אמרה: מלחמת ששת הימים. ובעצם – אולי מדובר למעשה באותה תשובה. המלחמה שבה נכבשו שטחי יהודה ושומרון. התהליך המדיני שבו נדון גורל שטחי יהודה ושומרון. רבין מופיע במערכה הראשונה, עם אקדח על ירכו. רבין נורה במערכה השלישית, כשאקדח בגבו.
רוב גדול של אזרחי ישראל עודו סבור שהרצח היה מעשה מתועב, מזעזע. את זה צריך לומר מייד. וזה חשוב כמובן, אבל זה לא הכל. כי אחר כך יש כל מיני פרטים, ששלושים שנה אחרי, אולי נכון לעסוק גם בהם. הציבור הישראלי סבור בדיעבד, שאוסלו היה מהלך לא מוצלח, בלשון המעטה. מחציתם (48%) סבורים שהרעיון מלכתחילה היה ״בכיוון הלא נכון״. עוד כרבע מוכנים להניח שהמהלך היה ״בכיוון הנכון״, אך לא היה לו סיכוי להצליח. חמישית סבורים שהיה לו סיכוי להצליח. שליש מהערבים, ועוד 17% מהיהודים.
מי שאומרים שתהליך אוסלו היה משגה מלכתחילה, וסבורים שתהליך אוסלו הוא, בעיקרו, מעשה של רבין – ואם, כמו שאמר שילון, הם חושבים שאוסלו הוא הדבר העיקרי שעשה רבין בחייו – מי שאומרים וחושבים את כל זה מדרגים את תרומתו של רבין למדינה כשלילית בעיקרה. רבין עשה הרבה מאוד, אבל אם הדבר העיקרי שעשה היה דבר שגוי, שאין לו סיכוי להצליח (או שאם היה מצליח הנזק היה אפילו גדול יותר), הקביעה שתרומתו למדינה שלילית היא קביעה שיש בה הגיון. זו לא קביעה של הרוב. אבל כן של מיעוט לא קטן. וזו כמובן לא טענה בזכות הרצח, זו טענה אנליטית שמתייחסת לקריירה של איש ציבור בעל נוכחות בולטת בחיי המדינה.
ובסקר חדש של JPPI במלאת שלושים שנה לרצח ישנה אמירה קשה יותר לפענוח בהקשר הזה. אמירה, לפחות משתמעת, שיש בה צד של צידוד בתוצאת הרצח. לא במעשה. אבל כן בתוצאה. דמיינו את הישראלי הבא: הוא חושב שאוסלו היה טעות חמורה. הוא חושב שרבין אחרי לאוסלו. הוא חושב – הנה התוספת החשובה – שהרצח הוא שעצר את תהליך אוסלו. כלומר, מדובר בישראלי שחושב שאלמלא הרצח התהליך, הלא רצוי בעיניו, היה נמשך. האם צריך לחשוד במי שסבור כך שתמך ברצח? בוודאי שלא. אבל אפשר לחשוב שמי שסבור כך לא יכול שלא לזהות ברצח גם צד כלשהו לחיוב.
בואו לראות את מודל הבחירות החדש של המדד
אמירה קשה? רגשית היא קשה. אבל בעולם המציאות החיים מורכבים. לעיתים מעשה רע, פסול, מזעזע, מוליד גם – לא רק, אבל גם – תוצאה חיובית. שליש מהישראלים סבורים שהרצח הוא שעצר את תהליך אוסלו. 30% מהיהודים וכמעט מחצית מהערבים (47%). מולם, שליש סבורים שהתהליך היה נעצר גם ללא הרצח. ויש גם כחמישית שסבורים שתהליך אוסלו עוד לא נעצר. שהוא איתנו. פורמלית, הם אלה שכמובן צודקים. הסכמי אוסלו לא בוטלו. אבל מהרבה בחינות אחרות הם טועים. ההסכמים לא בוטלו, אבל הרוח שביקשו להביא איתם כבר מזמן אינה נושבת. לא רוח של התקדמות לפתרון, לא רוח של הסכמה ושלום, לא רוח של משא ומתן קשוח אבל במגמה חיובית.
השאלה אם רצח רבין הוא שעצר – בלם – טרפד – קלקל – כל אחת וטעמה – עתיקה כימי הרצח. בנוסח בוטה יותר זו השאלה ״האם יגאל עמיר צדק״, או השאלה ״האם יגאל עמיר ניצח״. כהן אומרת שעל פי התרשמותה לא מעט מהמבקרים הצעירים במרכז יצחק רבין נוטים, אולי בלי דעת, או בלי מחשבה, או סתם כדי להרגיז, למסקנה כזאת. נציג את השאלה בנוסח מפורט: האם הרוצח שביקש לעצור את אוסלו בכל מחיר, ועשה מעשה פסול ונורא, השיג את מטרתו העיקרית? באופן טבעי, איננו רוצים שרוצחים ישיגו את מטרותיהם. אנחנו רוצים שיכשלו במעשיהם, ויבואו על עונשם. אך מה כאשר מטרותיהם מתבררות, לפחות בדיעבד, כמטרות שחלק ניכר מהציבור מסכים איתן?
יש, גם בישראל, גם בקרב הפלשתינים, וגם בארה״ב, מי שסבורים שבמובן זה עמיר השיג את מטרתו. השגריר לשעבר מרטין אינדיק, שהיה מעורב במשא ומתן, הניח עד סוף ימיו שאלמלא נרצח רבין, הסכם אוסלו היה נשמר, והמשא ומתן היה ממשיך להתקדם לכיוון של סיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני. אחרים חולקים עליו. גם רוב הציבור הישראלי חולק עליו. כאמור, כחמישית סבורים שאוסלו עוד איתנו (25% מקרב היהודים), כך שהרצח לא עצר שום דבר. עוד כשליש (37% מהיהודים) סבורים שהתהליך היה נעצר מעצמו. כלומר, עמיר עשה מעשה חמור, שתוצאתו המקווה (על ידי מי שקיווה לעצור את תהליך אוסלו) הייתה מושגת גם בלעדיו. הם סבורים שהרצח לא שירת שום מטרה טובה. גם לא בדיעבד. גם לא קצת. הרצח היה פשע, בזבוז של חיי אדם, זעזוע חברתי שישראל טרם התאוששה ממנו, וכל זה לשווא. רבין עצמו – או מי שהיה בא אחריו בהחלפה מסודרת באמצעות מערכת בחירות – היה בולם את תהליך אוסלו כפי שנבלם במציאות.
יופי הוא מבחן, כיעור הוא מבחן
