נתניהו טוען כל העת שמערכת המשפט מפריעה לקיים מערכת דמוקרטית שבה הרוב קובע – אז ניתן לרוב לקבוע. הפסד או ניצחון, אחר כך חנינה
הרצוג מסתכן בכך שייתן חנינה, ושאחר כך יתברר שהתנאים שהציב עפו ברוח מצויה של הכנסת. נתניהו מסתכן בכך שיסכים לתנאים שבכוונתו להפר, ושאחר כך יתברר שלהפר אותם יותר קשה מכפי שחשב
בין שני הקטבים – אלה שמוכנים לחנינה בלי לגבות מחיר ציבורי, ואלה שלא מוכנים לחנינה בכל מקרה – עומדת קבוצה שלישית, כשליש מהציבור הישראלי
אי אפשר לדעת, לא אם ניצחנו ולא אם הפסדנו. אם אפשר לדעת מהטעם הפשוט שרוב מה שיכריע אם ניצחנו או הפסדנו עוד נמצא בעתיד
ראש ממשלת ישראל הוא מעמסה תדמיתית על גבה של ישראל. זו לא טענה, זו לא דעה, זו עובדה
יש סיבות מצויינות להניח שתוכנית טראמפ לא תוליד מדינה פלשתינית בעתיד נראה לעין כלשהו. ובכל זאת – בכל זאת אי אפשר לחמוק מהאירוניה
מצד הצהרת הכוונות יש כאן דבר שישראל כרגע מתנגדת לו. מצד לוח הזמנים יש כאן דבר שמי יודע אם, כיצד ומתי יוגשם
מאשמת העולם צריך לגזור בעיקר תובנה: זה העולם. מאשמת הממשלה צריך לגזור מדיניות: ישראל מוכרחה לשקול האם לפעול בצורה אחרת.
בשבוע שבו ישראל תקפה בקטאר, לאחר שכבר תקפה בעזה, בלבנון, באיראן, בסוריה, בעיראק, בתימן, ראוי לתהות מיהו הספרטני ומיהו האתונאי במשלו של נתניהו
הסנטימנט בעד מהפך קיים. מנהיגים רציניים ואחראים צריכים לנצל אותו כדי לממש את המהפך
