1.
אנחנו במרוץ הקצר ביותר אי פעם, אנחנו במרוץ הצמוד ביותר אי פעם. אם מישהו אומר לכם שהוא או היא יודעים מי ינצח בו – מומלץ להתרחק. מדובר בשרלטן. אין שום דבר לדעת מי ינצח. ואגב, גם אין שום סיבה להתאמץ לדעת. עוד מעט יבואו בחירות, ונדע כך או כך.
ומי ניצח בעימות? במבט ראשון, נדמה שהאריס היתה טובה יותר, אבל גם את זה לא קל לדעת. לא מייד. שלא כמו בעימות של טראמפ מול ביידן, שתוצאותיו היו ברורות בערך אחרי חמש דקות, בעימות של טראמפ מול האריס התוצאות ייוודעו בעוד כמה ימים, כאשר האבק ישקע, כאשר יתברר אם מי מהמועמדים הצליח לשנות את עמדות הבוחרים. וכאשר אתם צופים בעימות כדאי לקחת בחשבון: אתם לא הבוחרים. אתם לא קהל היעד. ולא כל מה שנראה לכם כמו הצלחה או כשלון הוא הצלחה או כשלון בעיני הקהל של האריס וטראמפ.
ובכל זאת אפשר לסכם את הדיבייט במסקנה נחרצת: הדמוקרטים עשו את הדבר הנכון כאשר הזיזו את ג׳ו ביידן מהדרך. העימות הוכיח שיש להם מועמדת. אולי אפשר קצת יותר מזה: יש להם מועמדת מרשימה.
2.
שיעור האמריקאים שעדיין מתלבטים נמדד באחוזים בודדים. כמה בדיוק? הסוקרים של ניו יורק טיימס סבורים שריאלית מדובר ב-2% אולי 3%. שאר הרשומים כמתלבטים לא באמת מתלבטים. הם כבר החליטו ולא אומרים, או שפשוט לא יבואו להצביע. כמובן, זה שיעור מתלבטים קטן מאוד, אבל לא שונה מהותית מהשיעור הקטן מאוד של מתלבטים בשתי מערכות הבחירות הקודמות. אמריקה מקוטבת, מחולקת לשני מחנות שווים בגודלם, וממעטת להתלבט.
לרוב האמריקאים אין למעשה שתי אופציות, יש רק אחת. הם לא יכולים להעלות על הדעת הצבעה לאופציה השנייה. רק לא טראמפ, או רק לא ״קומרד קמלה״. רק לא הרבה יותר מרק כן, משום שאין ברירה אלא להודות ביושר, שגם אחרי ההצרחה המאוחרת של ג׳ו ביידן בקמלה האריס, זה עדיין די מוזר שאלה השניים הכי טובים שיש לאמריקה להציע. גם בעימות הלילה לא היה רונלד רייגן, לא היה טדי רוזוולט, לא היה ברק אובמה. כלומר, לא ההומור הנונשלנטי של רייגן, לא החיוניות המתפרצת של רוזוולט, לא השליטה במדיניות של ניקסון, לא הכריזמה המהממת של אובמה.
חדש במדד: כל סקרי הבחירות באמריקה, מתעדכנים עד יום ההצבעה
3.
הכלל הפוליטי מוכר: מי שלא מגדיר את עצמו, מוגדר על ידי יריביו. זה מה שקרה לקמלה האריס ערב העימות. היא המריאה מהר, ולא התפנתה להסביר מה היא רוצה. כמובן, אפשר להניח שהיא רוצה משהו, אבל לא בטוח שקל להסביר אותו, כי האריס נמצאת במלכוד שזה מהותו:
האמריקאים רוצים שינוי. אלה בחירות של שינוי. מעבר לשאלת הגיל והתפקוד, זו הסיבה שבעטיה לג׳ו ביידן היה רק סיכוי קטן לנצח. באמריקה, כמו בישראל, יש שתי אפשרויות לאפיון של מרוץ. יש מרוץ במצב שבו הציבור מרוצה למדי, ולא רוצה לקלקל. כמו במקרה של רייגן ב-1984. כמו במקרה של ניקסון ב-1972. יש מרוץ במצב שבו הציבור לא מרוצה, ותובע שינוי מסלול. כמו המקרה של רייגן (מול קרטר) ב-1980. כמו המקרה של טראמפ (מול קלינטון) ב-2016.
בחירות 2024 הן בחירות של שינוי. לכאורה, בחירות מתאימות למועמדת חדשה (האריס) שמתמודדת מול מי שכבר היה נשיא (טראמפ). למעשה, סוג של מלכודת. האריס אולי רוצה שינוי, אבל קשה לה מאוד לבטא את זה. היא כבולה לארבע שנות קדנציה שתסיים בקרוב כסגנית הנשיא. היא כבולה לביידן, שהמליץ עליה כמועמדת המחליפה, ונתן לה דחיפה חזקה לחזית המרוץ. היא לא יכולה להתנער מביידן, היא לא יכולה להכריז על עצמה כמועמדת של שינוי בלי להתנער מביידן. לסגן הנשיא אל גור הייתה דילמה דומה בבחירות 2000, והוא בחר להרחיק את עצמו מביל קלינטון ושלל השערוריות שנכרכו בשמו. יש הסבורים, וקלינטון עצמו ההוא אחד מהם, שזה מה שעלה לגור במערכת הבחירות. האריס זהירה יותר. אני לא ביידן, אמרה בעימות. אני מייצגת דור חדש. האם זה מספיק? קשה לדעת. אבל על זה לפחות אי אפשר להתווכח.
4.
הבוחרים מתעניינים בכלכלה. מנחי העימות קצת פחות. או כך לפחות אפשר היה להתרשם. הם פתחו בכלכלה, ועברו מהר לנושאים אחרים. טראמפ טעה, ולא החזיר אותם לנושא הזה. הוא התמקד בהגירה. גם זה נושא שאמור להועיל לו. אבל אם טראמפ ינצח בבחירות, זה יהיה בזכות הרושם שנוצר באמריקה – מדויק או מוטעה, זה לא כל כך חשוב – שהכלכלה מקרטעת.
5.
ומה עלינו? לקמלה האריס לא היתה תשובה טובה על שאלת המלחמה בעזה. נודה על האמת: גם למנהיגי ישראל אין תשובה טובה. ההצמדות של האריס לנוסחת שתי המדינות ששלפה בתשובתה אמנם עלתה בקנה אחד עם המדיניות של כמעט כל הממשלה האמריקאים בעשרות השנים האחרונות, אבל היא לא תחבב אותה על ישראלים רבים. ומצד שני, הערכתו של טראמפ שישראל לא תשרוד אפילו שנתיים אם האריס תבחר גם היא לא היתה בדיוק להיט. זו היתה התבטאות מסוכנת וטפשית. ישראל תשרוד.
לטראמפ יש טענה שהוא חוזר עליה: ממני היו מפחדים, ולכן המתקפות על אוקראינה ועל ישראל לא היו קורות. זו טענה שאי אפשר להוכיח, או להפריך. אבל זו לא טענה מגוחכת. עוצמתו של הנשיא האמריקאי, והחשש של מנהיגים מפני תגובתו, נכנסת למערכת השיקולים של כל מי שמחליט לפתוח במערכה בכל מקום בעולם. וכן, טראמפ נתפס כמסוכן ומאיים יותר מג׳ו ביידן.
ומה עליה? היא לא תבחן בתשובות של היום אלא במעשים של מחר. אם וכאשר תכנס לבית הלבן, מנהיגים זרים יבחנו אותה. הם ינסו להבין אם היא רכה או קשוחה. הם ינסו לנצל הזדמנות. היא תצטרך לבחור כיצד להגיב לבחינה הזאת. יש לקוות שרמת התגובה המעשית שלה למה שקורה בעולם, תהיה דומה לרמת התגובה הרטורית שלה למה שקרה בעימות.
