עוד יותר מאשר הקונצנזוס, מעודדת הענייניות של הישראלים הבוחנים את שני ההסכמים האלה. מעודדת היכולת שלהם לשפוט אותם לגופם
אפשר כמובן להבין את ההיפוך הפתאומי של הישראלים ביחסם לטראמפ. הוא התהפך עלינו, אנחנו מתהפכים עליו. אבל אפשר ללמוד מזה משהו על האופי הלאומי שלנו, על התלות שפיתחנו בנשיא האמריקאי ובחיבתו, על הציפיה המוגזמת שלנו מהנשיא האמריקאי
נתניהו בחן את האמצעים, הגדיר, פחות או יותר את המטרות, ובדיעבד מתברר שהחישוב שעשה כנראה לא נכון. אלא שנתניהו לא טעה לבד. איתו טעו גם רוב הישראלים
ישראל היא לא מדינה שיכולה להתמרד בקלות נגד תכתיב אמריקאי. בן גוריון הבין זאת אחרי קדש, גולדה הבינה בכיפור, רבין הבין בהסכמי הביניים, בגין במשא ומתן לשלום עם מצרים, שמיר במלחמת המפרץ הראשונה, שרון באינתיפאדה השנייה. נתניהו כמובן מבין
כשנדמה שאנחנו מנצחים, האמון בטראמפ עולה, כשנדמה שפחות מנצחים, האמון בטראמפ יורד
אם לרדת מהסוס המתמהמה של המהפכה, תמונה מפוכחת של המצב בחזית הגרעינית אינה מעודדת
גם טראמפ איים להרוס תשתיות באיראן. גם טראמפ כנראה האמין, אולי עוד מאמין, שהרס כזה ייאלץ משטר עקשני להתפשר איתו. במונחי שנות השישים, הוא בצד של מודיעין חיל האוויר – לא בצד של הסי.אי.איי
אז התלות ביחסים עם אמריקה תמשך, והאתגר ברור: דעת הקהל האמריקאית פונה נגדנו. לזה, באופן פשוט, אפשר להציע שני סוגים של פתרונות
באיראן קשה לקבוצות מתוך העם לנצח את הממשלה, בלבנון קשה לממשלה לנצח קבוצות מתוך העם
מצב הרוח שלנו משתנה מהר. זו סיבה להיזהר לא רק בתחזיות האופטימיות, אלא גם בתחזיות הפסימיות
