טראמפ

בצמרת הישראלית אפשר למצוא ארבע גישות עיקריות להתמודדות עם המצב החדש שנוצר במרחב האמריקאי

הבוחרים אמרו לטראמפ ולמפלגה שלו, שקצת נמאס להם מהמדיניות שלהם. הם אמרו דבר דומה גם לנו: קצת נמאס לנו מהמרכזיות של ישראל בשיח האמריקאי

על המטוס, בדרך מבחירות בישראל לבחירות באמריקה, יש זמן להרהר בכך שהסיפור על ביס הוא סיפור קצת עצוב. האם והאח מנגנים בישראל. האח האחר עומד מול מתקפה של ידי ארגון הלובי היהודי למען ישראל

הדילמה היא בעיקר של נתניהו. לכל האחרים קל להחליט מה לומר. נתניהו צריך לחשוב האם ועד כמה הוא מתייצב מאחורי ההסכמה, וקובע שמדובר בהצלחה

קל לסמוך על ידידת אמת, קשה יותר לסמוך על מי שנעשית פחות ידידת אמת. ועוד יותר קשה לסמוך על מי שאינך מעריך את שיקול דעתו – והישראלים לא סומכים על שיקול דעתה של המעצמה האמריקאית

עוד יותר מאשר הקונצנזוס, מעודדת הענייניות של הישראלים הבוחנים את שני ההסכמים האלה. מעודדת היכולת שלהם לשפוט אותם לגופם

אפשר כמובן להבין את ההיפוך הפתאומי של הישראלים ביחסם לטראמפ. הוא התהפך עלינו, אנחנו מתהפכים עליו. אבל אפשר ללמוד מזה משהו על האופי הלאומי שלנו, על התלות שפיתחנו בנשיא האמריקאי ובחיבתו, על הציפיה המוגזמת שלנו מהנשיא האמריקאי

נתניהו בחן את האמצעים, הגדיר, פחות או יותר את המטרות, ובדיעבד מתברר שהחישוב שעשה כנראה לא נכון. אלא שנתניהו לא טעה לבד. איתו טעו גם רוב הישראלים

ישראל היא לא מדינה שיכולה להתמרד בקלות נגד תכתיב אמריקאי. בן גוריון הבין זאת אחרי קדש, גולדה הבינה בכיפור, רבין הבין בהסכמי הביניים, בגין במשא ומתן לשלום עם מצרים, שמיר במלחמת המפרץ הראשונה, שרון באינתיפאדה השנייה. נתניהו כמובן מבין

כשנדמה שאנחנו מנצחים, האמון בטראמפ עולה, כשנדמה שפחות מנצחים, האמון בטראמפ יורד