יש ויכוח ישן שמתנהל באמריקה: האם ישראל היא יותר נכס או יותר נטל על מדיניות החוץ. לעיתים, גוברים קולותיהם של מי שאומרים ״נכס״. לעיתים קולותיהם של מי שמזהירים ״נטל״. הוויכוח מתנהל על ציר שיש לו מנעד מסויים. אין מי שחושב שארה״ב לא יכולה בלי ישראל. אין כמעט מי שחושב שישראל מעולם לא הביאה לארה״ב שום תועלת. ההיסטוריה של שתי המדינות מניעה אותן על הציר הזה, פעם קצת לכאן ופעם קצת לכאן, ולפעמים קצת יותר מקצת – אלה רגעי המשבר, שבהם פתאום לא בטוח מה יהיה עתיד היחסים.
בשנות החמישים של המאה הקודמת, כשישראל עוד היתה צעירה, ולעיתים קרובות מעצבנת (מבצע קדש), האמריקאים העדיפו לשמור ממנה מרחק. בשנות השישים הבינו שהמרחק לא מועיל להם, והתקרבו. בשנות השבעים כבר נסמכו עליה למשימות חשובות (ספטמבר השחור). אחר כך התנערו (בחינה מחדש של היחסים). אחר כך שוב התקרבו והתרחקו, ככל שהאירועים הכתיבו מדיניות חדשה, ולפעמים – לא תמיד – גם ככל שהנשיא המכהן באותה עת חשב שישראל היא נכס או נטל.
יש ויכוח ישן שמתנהל גם בישראל. הוא קצת פחות פומבי, וקצת פחות מפורש, אבל נמצא כל העת ברקע: עד כמה ישראל זקוקה לארה״ב. היא הסתדרה כמעט בלעדיה בעשור המכריע של הקמת המדינה. היא נזקקה לה באופן דחוף במלחמת יום כיפור. היא קיבלה את המנהיגות שלה בחתימת הסכם השלום עם מצרים, היא התריסה כלפיה במלחמת לבנון הראשונה. ישראל התרגלה לחשוב על ארה״ב כעל הידידה הגדולה, וגם כעל הידידה המועילה. לארה״ב יש מדיניות עקבית בכמה נושאים שישראל יכולה לסמוך עליהם (יתרון איכותי). יש לה מדיניות עקבית בכמה נושאים אחרים שהם נושא קבוע למחלוקת (שתי מדינות).
בחודשים האחרונים, אנחנו מרבים לעסוק בויכוח הראשון, האמריקאי, ולשאול האם ועד כמה העלית המדינית והציבור הרחב איבדו בנו עניין. תדמיתה של ישראל נשחקה מאוד בשנים האחרונות, דווקא כשנדמה לישראלים שהיתה צריכה להשתפר. יכולתה לתמרן מול וושינגטון הוגבלה בעידן הנשיא טראמפ, שלא אוהב מדינות שמתחכמות איתו. אישים בכירים, כמו סגן הנשיא, משמיעים זמירות שקשה להאזין להן, על נסיונות השפעה ישראלים שמזיקים לאינטרס האמריקאי. באופן טבעי, ישראל צריכה לשאול את עצמה לאן הולכים היחסים האלה, והאם וכיצד ניתן לתקן את מה שדורש תיקון, או האם וכיצד להתאים את עצמה לזמן של הצטננות ביחסים.
אנחנו ממעטים לעסוק בויכוח השני – על נחיצותה של ארה״ב לישראל. אבל לפחות במשתמע, נדמה שלישראלים יש עליו דעה. שתי שאלות מהזמן האחרון מגלות שכמו שהאמריקאים מרגישים קצת פחות קרובים אלינו, כך גם אנחנו ביחס אליהם. כמובן, דבר מזין דבר, דעה מזינה דעה. אך לתוצאה כדאי לשים לב: הישראלים סומכים על אמריקה פחות מבעבר, ומעריכים את שיקול הדעת שלה פחות מבעבר.
תשאלו: למה זה חשוב, הרי היא המעצמה, ואנחנו היתוש. היא הקובעת ואנחנו הנגררים בעל כורחנו. זה לא לגמרי נכון. היסטוריית היחסים בין המדינות מוכיחה שיש משמעות גדולה לרמת הבטחון של ישראל במטרייה האמריקאית. למעשה, אם תקראו את הכתבה המאוד ארוכה במגזין ניו יורקר, שבה ניסו בכירי ממשל ג׳ו ביידן להסביר מדוע התקשו לבלום את ישראל במלחמתה בעזה (זה קצת מרגיז שזה מה שהם רצו לעשות – אבל זה מה שהם רצו לעשות), תגלו שגם חלק מהאמריקאים מבינים את הנוסחה זאת. הם מבינים שישראל שבוטחת באמריקאים, היא ישראל רגועה יותר, ולכן פחות אגרסיבית, פחות לוחמנית, פחות לעומתית. במצב אחר, שבו ישראל לא בוטחת באמריקאים, היא נעשית יותר חשדנית, יותר תוקפנית, יותר מסוכנת. הנרי קיסינג׳ר הבין את זה, כאשר תמך בהזרמת סיוע לישראל במלחמת יום כיפור, כדי שלא תגיע למעשי ייאוש, ותביא את העולם לסף מלחמת עולם. ביל קלינטון הבין אותו, כאשר בנה מערכת יחסים של חברות ואמון עם יצחק רבין, ובכך אפשר לישראל להתקדם להסכמי אוסלו (שרוב הישראלים סבורים היום שהם הסכמים גרועים, אבל לא זה העניין).
בממשל ביידן, אנחנו למדים מהדיווחים המעודכנים על מה שהתחולל בתוכו, התרוצצו שתי עמדות. עמדתם של מי שהאמינו ב״אהבה קשוחה״ – בסגנון שרווח בתקופתו של ברק אובמה, ותוצאותיו לא היו מרשימות. עמדתם של מי שהאמינו בגיבוי מלא ככל האפשר – בהנחה שזה מה שיאפשר לממשל להרגיע את ישראל בהדרגה, ולהביא לסיום המלחמה. שר החוץ, טוני בלינקן, נטה לעמדה הראשונה. ברט מקגורק, בכיר המועצה לבטחון לאומי, נטה לעמדה השנייה.
הרשמו לפאנל הסקרים של המדד – ושתפו אותנו בעמדותיכם
ישראל של היום, לפחות ככל שמדובר באזרחיה – אך נדמה שזה המצב גם בקרב חלק ניכר מהנהגתה – איבדה הרבה מהאמון בארה״ב. זה כמובן מצב פרדוקסלי, בהתחשב במה שקרה כאן בשנים האחרונות. לכאורה, הממשל הכי ידידותי אי פעם, הנשיא הכי ידידותי אי פעם (כפי שראש הממשלה כינה אותו יותר מפעם אחת), נמצא בשלטון. ישראל וארה״ב לחמו יחדיו מלחמה גדולה, בתיאום מופתי. והתיאום נמשך, גם כעת, בדרגי עבודה מגוונים. האמריקאים נלחמים באיראן, ולא מוותרים על עצה, על מידע, מתוצרת ישראל. האם ישראל היא נכס? שאלו את מפקדי הטייסות היוצאים לגיחות הפצצה מעל שמי איראן, ותקבלו תשובה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם התשובות של פקידים מעונבים במשרד החוץ בפוגי בוטום.
כך שיש תיאום, יש פעולה משותפת, לזמן מה היתה תחושה של התקרבות גדולה בין הממשלות. ומצד שני – יש אכזבה, התפכחות, מרירות, בשני הצדדים. לאמריקאים יש מחשבות שניות על האופן שבו ישראל מוכרת את הסיפור של איראן. לישראלים יש מחשבות שניות על הידידות הגדולה של טראמפ ואנשיו. שאלנו (סקר JPPI): עד כמה לדעתך ארה״ב היא ידידת אמת של ישראל? רק רבע מהישראלים (27%) אמרו שהיא ידידת אמת, יותר מבשנים האחרונות. לפני חצי שנה כנראה שהיו נותנים תשובה אחרת. עוד חמישית אומרים שארה״ב ידידה ״כמו בשנים האחרונות״, וביחד מדובר על פחות ממחצית שסבורים שלא חל שינוי לרעה במצב היחסים. מחצית מהישראלים (50%), שהם קצת יותר ממחצית מבעלי הדעה, סבורים שחל שינוי לרעה. או שארה״ב פחות ידידותית מבעבר, או שאינה ידידותית כלל. לא ״ידידת אמת״.
קל לסמוך על ידידת אמת, קשה יותר לסמוך על מי שנעשית פחות ידידת אמת. ועוד יותר קשה לסמוך על מי שאינך מעריך את שיקול דעתו – והישראלים לא סומכים על שיקול דעתה של המעצמה האמריקאית. שאלנו (סקר חדשות 13): איזה מהמשפטים האלה מייצג טוב יותר את מה שאת/ה חושב/ת על המצב באיראן – והצגנו שתי אפשרויות. ראשונה: הנשיא טראמפ יודע מה הוא רוצה, והוא יעשה מה שצריך כדי לנצח במלחמה. שנייה: הנשיא טראמפ מאלתר ואין לו יעדים ברורים למלחמה ותוכנית איך לנצח. שניים מכל שלושה ישראלים בחרו באפשרות השנייה. כלומר, לא רק שחלק ניכר מהם חושבים שארה״ב כבר אינה ידידת אמת כפי שהיתה, הם גם לא חושבים שמדובר במדינה רצינית במיוחד. לנוכח הפעולה הדרמטית ביותר שמדינה יכולה ליזום – מלחמה – הם מזהים נשיא אמריקאי שלדעתם פועל בלי יעדים ברורים, בלי תוכנית ברורה, מאלתר, אולי גם מחלטר (זו מילה שלא הופיעה במפורש בשאלה). ומה שמעניין במיוחד בשאלה הזאת: התשובה עליה לא צבועה בפוליטיקה. זו לא תשובת ״הימין״ או ״השמאל״, זו תשובת הרוב הישראלי כמעט על כל גווניו.
במובן הזה, יש הבדל מסויים בין שתי השאלות שהצגנו. הידידות האמריקאית נתפסת כחלשה יותר ככל שנעים מהימין לכיוון הקוטב השמאלי. למעשה, בקרב מי שקוראים לעצמם ״ימין״, יש עדיין רוב גדול של מי שסבורים שארה״ב היא ידידה יותר מבעבר או כמו בעבר. בימין-מרכז, החלוקה היא כבר כמעט חצי-חצי בין מי שעוד סומכים על הידידות ומי שכבר פחות. במרכז ושמאלה יש רוב למי שחושבים שארה״ב פחות ידידה. לעומת זאת, בשאלת המלחמה – האם טראמפ יודע או לא יודע מה הוא עושה באיראן – יש משהו שדומה יותר להסכמה רחבה. גם בימין, גם בקרב תומכי הקואליציה, יש קבוצה גדולה יותר שחושבת ש״הנשיא טראמפ מאלתר ואין לו יעדים ברורים״. רק שליש מתומכי הקואליציה חושבים ש״הנשיא טראמפ יודע מה הוא רוצה״, וסומכים עליו ש״יעשה מה שצריך״ כדי לנצח במלחמה.
שורות תחתונות:
ישראלים משנים את דעתם מהר. בתחילת מבצע שאגת הארי היתה אופוריה – כולל אופוריה בנוגע ליחסים עם ארה״ב. היא התפוגגה במהירות. ייתכן שגם תחזור במהירות. ובכל זאת, נדמה שישראלים הפנימו את העובדה שטראמפ לא עובד אצלם, ולא מחוייב להם במידה שחשבו, ושהם מבינים שמדובר בנשיא שמשנה את דעתו מהר יותר אפילו מהם (כלומר, מאיתנו).
ישראלים שרויים בתחושה של חוסר בטחון כבר משבעה באוקטובר 2023. זה מצב טבעי, מובן, שמוביל את ישראל להחלטות בטחוניות ומדיניות שחלקן לגמרי נחוצות, וחלקן, אולי, ביטוי של תגובת יתר רגשית. אחרי מכה קשה, מדינה רוצה בטחון ללא סדקים. אלא שלמדינה כמו ישראל כנראה בלתי אפשרי להגיע למצב של בטחון ללא סדקים. היא נדרשת להתפשר על פחות מזה, ובנסיבות הרגשיות שאנחנו שרויים בהן הפשרה היא דבר קשה – בלי קשר לפרטים המדויקים שכל אחד מאיתנו מניח שהם הפרטים הנכונים.
ארה״ב לא הצליחה לייצב את תחושת הבטחון שלנו בתקופת ממשל ביידן, משום שהוא היה ממשל לא מספיק תקיף. בכיריו לשעבר מתלוננים שלא היה מספיק תקיף כלפינו, אבל הבעיה האמיתית היא שלא היה מספיק תקיף כלפי אוייבנו. ביידן אמר ״דונט״, ואויבי ישראל לא לקחו אותו ברצינות גדולה. חיזבאללה ירה. איראן ירתה. הנמר האמריקאי סייע בהגנה, אבל לא הרתיע את התוקפים. ארה״ב לא הצליחה לייצב את תחושת הבטחון שלנו גם בתקופת ממשל טראמפ, למרות שהוא ממשל תקיף. כך, משום שתקיפות שמופנית גם כלפינו לא נעימה לנו במיוחד. כך, משום שתקיפות אינה מספיקה אם אין תוכנית טובה שמשתמשת בה כמנוף להישגים ארוכי טווח.
מה כל זה אומר? שאנחנו, עדיין, באותו מצב רוח חשדני, חששני, תוקפני. אנחנו אומה שמרגישה קצת לבד, ולא בנסיבות רגילות. אנחנו אומה שצריכה להזכיר לידידותיה למה ידידותה מועילה גם להן, ולהזכיר לעצמה שלידידות בין מדינות תמיד יש מחיר ותמיד יש גבול.
