קל לסמוך על ידידת אמת, קשה יותר לסמוך על מי שנעשית פחות ידידת אמת. ועוד יותר קשה לסמוך על מי שאינך מעריך את שיקול דעתו – והישראלים לא סומכים על שיקול דעתה של המעצמה האמריקאית
עוד יותר מאשר הקונצנזוס, מעודדת הענייניות של הישראלים הבוחנים את שני ההסכמים האלה. מעודדת היכולת שלהם לשפוט אותם לגופם
אפשר כמובן להבין את ההיפוך הפתאומי של הישראלים ביחסם לטראמפ. הוא התהפך עלינו, אנחנו מתהפכים עליו. אבל אפשר ללמוד מזה משהו על האופי הלאומי שלנו, על התלות שפיתחנו בנשיא האמריקאי ובחיבתו, על הציפיה המוגזמת שלנו מהנשיא האמריקאי
ישראל היא לא מדינה שיכולה להתמרד בקלות נגד תכתיב אמריקאי. בן גוריון הבין זאת אחרי קדש, גולדה הבינה בכיפור, רבין הבין בהסכמי הביניים, בגין במשא ומתן לשלום עם מצרים, שמיר במלחמת המפרץ הראשונה, שרון באינתיפאדה השנייה. נתניהו כמובן מבין
ייתכן שבמציאות השוררת בימינו, נעשה קשה יותר להיות גם וגם. כי לפחות חלק מהאמריקאים מעדיפים אינסטנקטיבית לאהוד את החלש, ומתקשים יותר לחבב את החזק
אז התלות ביחסים עם אמריקה תמשך, והאתגר ברור: דעת הקהל האמריקאית פונה נגדנו. לזה, באופן פשוט, אפשר להציע שני סוגים של פתרונות
האלטרנטיבה לתוצאה פוליטית שתייתר את הצורך בהמשך המלחמה – היא המשך המלחמה, שמטרתה שחיקה עד היסוד של הכוח האיראני להזיק
האמריקאים מתעדפים הגנה מפני טרור, ומניעת תפוצת גרעין, וטראמפ צריך לשכנע אותם שזה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות
מהשבוע הרצוג צריך לשקול דבר מסובך יותר – את השאלה האם החלטה לחנון את נתניהו מועילה או מזיקה לישראל, בתוספת השאלה האם ציות או אי ציות להוראה המפורשת של טראמפ מועיל או מזיק לישראל
ביידן לא פופולרי. לא בקרב כלל הישראלים, ועוד הרבה פחות מזה בקרב מי שעשויים להצביע בעד נתניהו
