לפני כמה ימים עלתה לאוויר שיחה מעניינת שקיימתי עם פרופ׳ עוז פרנקל מניו יורק. הנושא: ראשית ימיה של ההשפעה התרבותית העמוקה של ארה״ב על ישראל. ״קוקה קולה, פנתרים שחורים ומטוסי פאנטום״, זה שם ספרו של פרנקל בתרגום לעברית. הוא עוסק בשנים רחוקות: ימי מלחמת ששת הימים, ההתשה, מלחמת יום כיפור. ישראל עוברת ממטוס הקרב הצרפתי – לאמריקאי. עוברת ממוזיקה רוסית וצרפתית – להשפעה אמריקאית. מכניסה לבתים את הטלוויזיה – האמריקאית. מייבאת שחקני כדורסל – אמריקאים. האם היינו אז, או שאנחנו היום, המדינה ה-51 של ארה״ב, שאלתי את פרנקל. הוא השיב בשלילה נחרצת. ישראל אינה המדינה ה-51. היא מדינה אחרת.
הוא צודק כמובן, ישראל היא מדינה אחרת. אבל כזאת שמתנהלת כל הזמן כשברקע המתח בין שתי אפשרויות קצה: האחת – ישראל היא המדינה ה-51, כלומר, נתונה למעשה באופן מלא למרות האמריקאית. השנייה – ישראל ״איננה רפובליקנית בננות״, כדבריו המוכרים של מנחם בגין, כאשר התעקש להעביר, למורת רוחם של הקברניטים בוושינגטון, את ״חוק רמת הגולן״ של שנת 1981. או שאנחנו ממש חלק מאמריקה – או שאנחנו בועטים כדי להזכיר את עצמאותנו המרדנית. כאמור, אלה אפשרויות הקצה, שהמציאות מטולטלת ביניהן בתקופות שונות, מול אתגרים שונים, לנוכח אישיותם ותפיסת עולמם של מנהיגים שונים.
השבוע בלי ספק הטלטלנו, בלי ספק נראינו גם וגם.
מצד אחד, ראש ממשלת ישראל מתארח בוושינגטון כדי לדון כפרטנר משמעותי בשאלה מה ייעשה באיראן בשבועות ובחודשים הקרובים. לא בטוח שדעתו התקבלה. לא בטוח שעמדתו השפיעה. אבל הוא התקבל בכבוד, ונשמע בכבוד. כאילו היה מנהיג של מדינה שיש לה משקל ועצמאות ודעה שיש לקחת בחשבון.
מצד שני, יום למחרת הביקור זכינו להתייחסות שהתואר רפובליקת בננות מתאים לה: הנשיא האמריקאי הציע לכולנו – אזרחי ישראל – להתבייש בנשיא המדינה שלנו, משום שטרם עשה כפי שצווה לעשות על ידי דונלד טראמפ. הנשיא האמריקאי סבור שיש לחנון את ראש ממשלת ישראל. הוא קרא להרצוג לעשות זאת. הנשיא הישראלי עוד לא ביצע. הוא מתמהמה. כך לא מתנהגת רפובליקת בננות. וטראמפ, שיום קודם נראה כמי שמכבד את ישראל, נראה לפתע כמי שמזלזל בה עמוקות.
אלה לא התנהגויות סותרות, אלא משלימות. ישראל, בראשות בנימין נתניהו, הזמינה את טראמפ להתערב בענייניה עד צוואר. היא מאפשרת לו לנהל את התהליך של שיקום עזה, על שלל השלכותיו. היא נסמכת על שולחנו בהקשר לבלימת ההתעצמות האיראנית המתחדשת. היא מתארחת אצלו חדשות לבקרים – נתניהו מבקר את טראמפ הרבה יותר מכל מנהיג אחר בעולם. התוצאה היא התקרבות למצב של המדינה ה-51, שטראמפ עושה בה כרצונו (והממשל הפדרלי של טראמפ אכן רואה את עצמו כמי שזכאי להתערב במדינות השונות בארה״ב כרצונו), שאפשר לראות בה גם התקרבות קצת מביכה למצבה של רפובליקת הבננות.
ההתערבות של טראמפ בשאלת החנינה לנתניהו היא בלי ספק תקדים. הרבה ממה שעושה טראמפ הוא תקדים. זה כשלעצמו לא מפתיע, וגם לא בהכרח רע. החלטה אמריקאית להצטרף למתקפה נגד איראן לפני קצת יותר מחצי שנה הייתה תקדימית – לטובתנו. החלטה אמריקאית להכיר בירושלים כבירת ישראל, לפני כמה שנים, היתה תקדימית – לטובתנו. העובדה שטראמפ לא רואה מולו מחסומים שאסור לחצות, ברטוריקה, בהתנהגות, במדיניות, היא סוד עוצמתו. מי שמניח שטראמפ יחצה את המחסום כשנוח לנו, ויישאר מאחוריו כשלא נוח, עושה טעות. הוא יחצה את המחסום שמתאים לו, כשנוח לו. פעם יפציץ באיראן, פעם יכפה הפסקת אש, פעם יאיים, פעם יקיים.
בואו לחזות את תוצאות הבחירות
מי שהזדעזעו מהתביעה של טראמפ מהרצוג, צריכים לזכור שאותה ברוטליות היא שאפשרה לטראמפ לאלץ את נתניהו להסכים להפסקת המלחמה, לעסקת שחרור חטופים, לקבלת תוכנית מפורטת לשיקום עזה. קל להניח, כל סמך, נתונים, שחלק ניכר מהמזדעזעים עכשיו מחאו כפיים אז. רציתם נשיא שכופה את עמדתו על ממשלת ישראל? הנה, קיבלתם. בעזה זה הלך לכיוון שהתאים לכם (וסליחה על הפנייה הגנרית לישראלי הדמיוני שהמצאנו כאן), בעניין החנינה זה הולך לכיוון שפחות מתאים לכם. אבל הסנטימנט הטראמפי הוא אותו סנטימנט בשני המקרים. הוא מחליט מתי, הוא קובע מה, הוא מפעיל לחץ כדי שדעתו תתקבל.
ואותו כלל חל גם על מי שעלצו על התביעה של טראמפ מהרצוג. גם הם צריכים לזכור שאותה ברוטליות היא שאפשרה לטראמפ לבטל בהתבטאות חדה את האפשרות של סיפוח ביהודה ושומרון, להוריד מהשולחן כל חלום על הקמת ישובים יהודיים בעזה, שלא לדבר על הגירת פלשתינים (חלום שטראמפ ניפח, ואז ניפץ), לאלץ את ישראל לעצור את המלחמה. מי ששמחים על כך שטראמפ מרגיש שהוא יכול להורות לישראל לחנון את ראש ממשלה, צריכים לקחת בחשבון שאותה הרגשה יכולה להוביל אותו להורות לישראל לעשות עוד כל מיני דברים, שחלקם אולי לא יהיו לרוחם. הסנטימנט הטראמפי הוא אותו סנטימנט בשני המקרים. הוא מחליט מתי, הוא קובע מה, הוא מפעיל לחץ כדי שדעתו תתקבל.
ובמילים אחרות: אפשר לנסות להיות המדינה ה-51 (עד גבול מסויים כמובן) ואפשר להתעקש לא להיות רפובליקת בננות (גם זה עד גבול מסויים: אנחנו צריכים תמיכה אמריקאית). מה שקשה לעשות זה להיות גם וגם, מתי שנוח לנו. להיות המדינה ה-51 כשמדובר בהפסקת אש, אבל לא רפובליקת בננות כשמדובר בחנינה, או להיות המדינה ה-51 כשמדובר בחנינה, אבל לא רפובליקת בננות כשמדובר בסיפוח ביהודה ושומרון.
במה בחרנו? נדמה שנתניהו בחר במדינה ה-51 (ואם תרצו להיות פחות מנומסים: ברפובליקת בננות). אפשר להיות נדיבים, ולהניח שזו בחירה עניינית ונכונה לנוכח האתגרים שישראל מתמודדת איתם, ולנוכח אישיותו של הנשיא המכהן כעת, שמוכן לדבר בנימוס רק עם בני חסות. במקרה כזה, ואם כבר בחר, ברור שנתניהו מנצל את הבחירה גם לטובתו האישית. מכיוון שטראמפ הוזמן להתערב בכל דבר, למה שלא יתערב גם בעניין האישי הקטן שלו?
כמובן, אפשר להיות נדיבים קצת פחות, ולהניח שהמהלך הפוך. נתניהו לאפשר לטראמפ מעורבות עמוקה בכל מה שישראל עושה, כדי להרוויח את מה הוא מרוויח לטובתו האישית. אם זה המהלך, זו אינה בחירה עניינית, אבל יכול להיות שישראל עדיין תרוויח ממנה בכמה תחומים, לנוכח האתגרים שהיא מתמודדת איתם, ולנוכח אישיותו של הנשיא. המניע של נתניהו הוא דבר אחד – התוצאה מבחינת ישראל היא דבר אחר.
איפה כל זה מעמיד את יצחק הרצוג? קל לומר שזה מעמיד אותו במצב לא נוח. קל לומר שזה מעמיד אותו מול דילמה מורכבת. הנשיא צריך לחשוב על טובתה של ישראל. הנשיא צריך לשקול מה יועיל לה ומה יזיק לה יותר. וטראמפ סיבך אותו. עד השבוע, הרצוג יכול היה לשקול האם החלטה לחנון את נתניהו מועילה או מזיקה לישראל, ויש כמובן פנים לכאן ולכאן (שתלויים גם בתנאי החנינה). מהשבוע הרצוג צריך לשקול דבר מסובך יותר – את השאלה האם החלטה לחנון את נתניהו מועילה או מזיקה לישראל, בתוספת השאלה האם ציות או אי ציות להוראה המפורשת של טראמפ מועיל או מזיק לישראל.
נדגים: נניח שהוא חושב שטוב לישראל שנתניהו יקבל חנינה, אבל רע לישראל אם הנשיא שלה ייראה כמי שמכופף את החוק בכניעה לתכתיב של הנשיא האמריקאי – מה הוא אמור לעשות? או נניח שהוא חושב שרע לישראל שנתניהו יקבל חנינה, אבל רע לה אם ימרה את פיו של הנשיא האמריקאי – מה הוא אמור לעשות? מנחם בגין חשב, שחוק רמת הגולן חשוב מספיק כדי להצדיק התמרדות נגד תכתיב אמריקאי. יצחק שמיר חשב, שבנסיבות של מלחמת המפרץ הראשונה נכון להימנע מתקיפה בעיראק, כפי שתבעו ממנו האמריקאים. הדילמה של הרצוג דומה: יש לישראל אינטרס ציבורי וחברתי, יש לה אינטרס בשמירה על יחסים קרובים עם ממשל טראמפ. מה גובר על מה בכל רגע נתון נקבע על ידי מקבל ההחלטה שמדובר בה, בהתאם לנסיבות, על פי מיטב שיקול דעתו. אין כלל ברור שאפשר להחיל על כל המקרים. אין כלל ברור שאפשר להחיל על המקרה הזה.
התיאוריה של המלחמה: ספר חדש על עניין ישן
