איראן

עוד יותר מאשר הקונצנזוס, מעודדת הענייניות של הישראלים הבוחנים את שני ההסכמים האלה. מעודדת היכולת שלהם לשפוט אותם לגופם

כשנדמה שאנחנו מנצחים, האמון בטראמפ עולה, כשנדמה שפחות מנצחים, האמון בטראמפ יורד

אם לרדת מהסוס המתמהמה של המהפכה, תמונה מפוכחת של המצב בחזית הגרעינית אינה מעודדת

גם טראמפ איים להרוס תשתיות באיראן. גם טראמפ כנראה האמין, אולי עוד מאמין, שהרס כזה ייאלץ משטר עקשני להתפשר איתו. במונחי שנות השישים, הוא בצד של מודיעין חיל האוויר – לא בצד של הסי.אי.איי

במסגרת החלום אפשר להציב כל יעד, ולטעון שמי שאינו מסכים ליעד כזה הוא אדם שלא הפנים את הלקח של שבעה באוקטובר. מה הלקח? כל עוד יש לנו אויבים אנחנו בסכנה, ולכן יש להיפטר מכל האויבים. אם תרצו, אין זו אגדה

האם יותר מועיל שנפגע כושר הייצור של איראן, או יותר מזיק שאיראן יצאה בתחושה שהיא מסוגלת לעמוד אפילו מול ארה״ב. כל משקיף עשוי לתת משקל אחר לסעיפים הללו מול סעיפים אחרים, ולכן לסכם את המלחמה באופן אחר

באיראן קשה לקבוצות מתוך העם לנצח את הממשלה, בלבנון קשה לממשלה לנצח קבוצות מתוך העם

מצב הרוח שלנו משתנה מהר. זו סיבה להיזהר לא רק בתחזיות האופטימיות, אלא גם בתחזיות הפסימיות

לקראת היום השלושים של המערכה, לארה״ב וישראל היו הרבה מאוד הישגים טקטיים, אבל הן לא הגשימו את המטרות שלהן

שורה תחתונה: די ברור שאין רוב של אמריקאים בעד המלחמה. כנראה שגם אין רוב של אמריקאים נגד המלחמה. בטח לא רוב חד משמעי שבטוח בעמדתו