מלחמות לא תמיד נענות לקצב המקובל ברשתות החברתיות, או לצרכים הפוליטיים של תומכים ומתנגדים, או לצורך להחזיק אולפן שידורים פתוח. מלחמות מתקיימות במישור אחר, שמחייב אורך נשימה, קור רוח, סבלנות. לכן, צריך לומר את מה שאמור היה להיות מובן מאליו, אבל הולך לאיבוד בקקפוניה השגרתית של היומיום הסוער שלנו: מוקדם לומר שישראל ניצחה במלחמה. מוקדם לומר שישראל הפסידה במלחמה. למעשה, מוקדם לומר שנגמרה המלחמה. הצורך לסכם, איננו תוצר של מצב חדש שמחייב סיכום, הוא תוצר של מרחב ציבורי שבו מקובל לסכם גם כשמוקדם מדי לסכם.
זה שמוקדם לומר שהמלחמה נגמרה, זו טענה קלה. תשאלו את תושבי ביירות. הם יודעים. תשאלו את תושבי גבול הצפון. גם הם מרגישים. הביטו בנתונים על מעבר ספינות במיצר הורמוז. האזינו להתבטאויות של בכירים איראנים ואמריקאים. המלחמה לא נגמרה. אולי תגמר, אולי לא. זה תלוי במידה רבה בהתעקשות האמריקאית על תוצאה טובה, ובסוג ההימור שהאיראנים מוכנים לו, כדי לא להיענות לתביעות האמריקאיות. זה תלוי בשאלה כמה האיראנים באמת מאמינים שהאמריקאים מוכנים לחזור להילחם אם יהיה בזה צורך. כלומר, בשאלה אם טראמפ איבד חלק מכוח ההרתעה שלו כשהסכים ברגע האחרון לדחייה נוספת של הדד-ליין, גם לנוכח הסכמה איראנית לפתיחת מיצר הורמוז שאפשר לפקפק ברמת הכנות שלה.
בישראל, טראמפ בלי ספק איבד נקודות. אנחנו סומכים עליו היום פחות מכפי שסמכנו עליו שלשום. אגב, גם שלשום סמכנו עליו פחות מכפי שסמכנו עליו לפני חודש. גילויי קוצר רוח מצד הנשיא האמריקאי, והתחושה שבשלב מסוים הוא ירצה להפסיק את המערכה, בין אם הושגו התוצאות ההכרחיות ובין אם לאו, משנים את היחס שלנו אליו. אפשר לזהות את השינוי הזה בסקרי דעת קהל שנערכו עוד לפני ההודעה על הפסקת האש.
נאמר שהסכמנו שמוקדם להכריז על סופה של המלחמה. מזה נובע שבוודאי מוקדם להכריז על הפסד או על ניצחון. מצד שני, בלי סיכום ביניים כלשהו קשה – אז מה צריך לכלול סיכום כזה?
הרבה מהניסיונות להשיב על השאלה הזאת נשענים בפועל על שאלה מקדמית: למה ישראל יצאה פתאום למלחמה נוספת נגד איראן?
אפשרות אחת: היא יצאה לקרב משום שזיהתה הזדמנות להפיל את המשטר האיראני. אם זו הסיבה העיקרית, הבוחנים יאמרו, ואפשר להבין מדוע, שהתוצאה כרגע היא כשלון. המשטר נותר על עומדו. אם ייפול בעוד שלושה חודשים, נוכל לומר בדיעבד שזו הייתה הצלחה. אם ייפול בעוד חמש שנים, נוכל להתווכח אם יש או אין קשר בין המלחמה לבין הנפילה. אם ייפול עוד חמישים שנה כנראה שלא נוכל לזהות קשר כזה. אולי בכלל נזהה קשר הפוך: בגלל המלחמה המשטר שרד. כך או כך – נכון לעכשיו המטרה לא הושגה.
אפשרות שנייה: היא יצאה לקרב משום שזיהתה הזדמנות להוציא מידי איראן את שארית האורניום המועשר שלה. גם אם זו הסיבה, המשקיפים יאמרו שהתוצאה כרגע היא כשלון. מה תהיה התוצאה בסוף המשא ומתן של האמריקאים עם האיראנים איננו יודעים. אולי יתברר שהאמריקאים מתעקשים והאיראנים נכנעים. במקרה כזה, נוכל לומר שהמלחמה הצליחה. בינתיים, היא לא הצליחה.
אפשרות שלישית: נוצרה הזדמנות לשחוק עוד את היכולות האיראניות, בשיתוף פעולה עם האמריקאים. זו האפשרות שעליה נשענים כרגע מי שכבר רוצים להכריז על הצלחה (שהם – וגם את זה קל לראות – בעיקר הקואליציה ותומכיה). מה הסיכום במקרה שזו הייתה המטרה? הוא כמובן יותר מסובך. מצד אחד, ברור שהיכולות שלך איראן נשחקו. מצד שני, לפני שמונה חודשים ישראל כבר עשתה מהלך דומה, והוא לא החזיק מעמד זמן רב. מצד שלישי, אולי הפעם יחזיק יותר. מצד רביעי, יש לו מחיר גבוה, בכסף, בתשתיות, בקטיעת שגרה, בסכנת חיים, בערעור היחסים עם מדינות מסוימות שמזהות את ישראל כמחרחרת מלחמה, בשחיקת תדמיתה של ישראל בציבור האמריקאי (כפי שהוכח בסקר מכון פיו). ועולה עוד שאלה: כל כמה זמן ישראל תידרש לחזור על מבצע כזה, והאם ריאלי להניח שתוכל לחזור בתדירות הנדרשת על מבצע כזה. ואם כן, באיזה מחיר, חברתי וכלכלי. ואם לא, מה יקרה כשישראל כבר לא תוכל לחזור למבצע כזה בתדירות הנדרשת.
איך את מרגישה ביחס לתחזית שהחרדים יהיו כשליש מתושבי ישראל?
כאמור, כל ניתוח כזה נשען על השאלה המקדמית: מה הייתה המטרה. כל ניתוח כזה נשען על תשובה עניינית: האם המטרה הושגה. אלא שלא בטוח שזו בכלל השאלה הנכונה. כמו שכותב עזר גת בספרו על התיאוריה של המלחמה, ״כמעט מיותר לומר שהמטרות במלחמה יכולות להשתנות ולעיתים קרובות אכן משתנות עם הזמן, כשהצדדים מסתגלים ומשנים את ציפיותיהם לנוכח מצבים מתפתחים״.
נציג אפשרות של שינוי כזה באמצעות דוגמה פשוטה: נניח שישראל יצאה למלחמה כדי להוציא את האורניום מאיראן, אבל לפתע הבחינה שאפשר להביא לשינוי משטר באיראן ועשתה זאת. האם במקרה כזה היינו אומרים שהתוצאה היא כשלון כי המטרה המקורית לא הושגה? אפשר להניח שלא. כי הושגה מטרה אחרת, אולי אפילו טובה יותר. עכשיו נציג דוגמה קצת יותר קשה: נניח שישראל יצאה למלחמה כדי להפיל את המשטר, ובמהלך המלחמה התברר שקשה לשנות את המשטר, אבל יש הזדמנות להוציא את האורניום, האם במקרה כזה התוצאה היא כישלון? כנראה שלא. אמנם, המטרה שהושגה מעט צנועה יותר לעומת המטרה המוצהרת, אבל היא עדיין טובה מספיק כדי להכריז על הצלחה.
ובמילים אחרות: מה שפחות מעניין זה מה הייתה המטרה ומה שיותר מעניין זה מה התוצאה. ועוד יותר פשוט: האם מצבה של ישראל בסוף המלחמה טוב יותר או טוב פחות מכפי שהיה לפניה?
הכינו רשימת מכולת – מה השתפר מה התערער. הכינו אותה בלי לדלג על פרטים, כי כולם חשובים. לדוגמה, לעובדה שתדמיתה של ישראל נשחקה מאוד בארה״ב בחודשים האחרונים יש משמעות, וייתכן מאוד שהמלחמה – שהאמריקאים לא תומכים בה – החמירה את מצבה של ישראל בדעת הקהל בארה״ב. כלומר, זה פריט לרשימת ״מצבנו הורע״. לדוגמה, לעובדה שטייסים ומפקדים בפיקוד המרכז של ארה״ב הייתה אפשרות לעבוד בצמוד לטייסים הישראלים, לזהות כמה הם טובים בעבודתם, להתרשם מהם, יש משמעות. אפשר להוסיף הרכיב הזה לרשימת ״מצבנו השתפר״.
ננסה בקצרה. השתפר: איראן נחלשה צבאית, איבדה יכולת יצור, למדה (שוב) כמה ישראל חזקה ומסוכנת, נחשפה לסכנת ההתגרות בארה״ב, החליפה הנהגה, שמן הסתם תנהל עכשיו מאבקי כוח פנימיים, הושפלה צבאית בעיני הציבור האיראני ובעיני השכנים, איחדה את מתנגדיה באזור, הביאה לשת״פ חסר תקדים של ארה״ב וישראל. הדרדר: המשטר שרד מול מתקפה של מעצמת העל, הוא נחוש יותר ונקמני יותר, הוא למד לנצל את הקלף של מצר הורמוז, הוא מנהל שיחות עם ארה״ב ומציב תנאים, הוא הוכיח יכולת פגיעה בישראל ובמדינות אחרות שלא נבלמה, תדמית ישראל בארה״ב נפגעה, יחסי ארה״ב ואירופה נפגעו.
איך מסכמים סיכום כזה לתוצאה? אי אפשר לעשות זאת בלי לקבוע משקלים לרכיבים ברשימה. לדוגמה: האם יותר מועיל שנפגע כושר הייצור של איראן, או יותר מזיק שאיראן יצאה בתחושה שהיא מסוגלת לעמוד אפילו מול ארה״ב. כל משקיף עשוי לתת משקל אחר לסעיפים הללו למול סעיפים אחרים, ולכן לסכם את המלחמה באופן אחר. מה שקורה בפועל הוא שמי שמרגיש (או רוצה לחשוב) שהמלחמה הייתה הצלחה, מתעדף סעיפים שמעידים על הצלחה, ומי שמרגיש (או רוצה לחשוב) שהמלחמה לא הייתה הצלחה, מייחס משקל גדול יותר לסעיפים שמעידים על כשלון. זה דבר שקל מאוד לזהות בזירה הפוליטית: נתניהו מתאר הצלחה גדולה – לפיד מתאר כשלון גדול – כשהמציאות היא אותה מציאות, הפרטים פחות או יותר אותם פרטים, המצב אותו מצב. האם אחד מהם, או שניהם, לא אומר את האמת? יכול להיות שכן – יכול להיות שאחד מהם, או שניהם, חושבים דבר אחד, ואומרים לציבור דבר אחר. אבל זה לא בהכרח המצב. בהחלט ייתכן שכל אחד אומר לציבור את האמת שלו, כפי שהיא מצטיירת מבעד למשקפת שלו.
לספר החדש של עזר גת: התיאוריה של המלחמה
