ריצ׳רד ניקסון רצה ״שלום עם כבוד״ בויאטנם. כדי להשיג את התוצאה הזאת החליט שארה״ב תפלוש לקמבודיה השכנה. השנה: 1970. ההתלבטות: דומה למדי לזו של דונלד טראמפ כיום. הנשיא כבר נמצא בעיצומה של מלחמה (במקרה של ניקסון, מלחמה שלא הוא התחיל). הוא צריך לקבל החלטה שלא קל לקבל. האם לסיים אותה, בתוצאה הרבה פחות טובה מכפי שנכון בעיניו להשיג (במקרה של ניקסון – חולשה בעידן של עימות מעצמתי, במקרה של טראמפ – הישג איראני אסטרטגי בסגירת מצר הורמוז) – או לעלות קומה, להשקיע עוד זמן, עוד משאבים, לשפוך שמן רותח על המדורה. לינדון ג׳ונסון החליט לעלות מדרגה, כאשר שלח כוח אמריקאי גדול לויאטנם. ניקסון הפציץ בקמבודיה. ג׳ורג׳ בוש תגבר את כוחות ארה״ב בעיראק, כשכבר התקרב לסוף כהונתו, כשהציבור האמריקאי היה נגדו, כשרוב המומחים גילו ספקנות. הגנרל דיוויד פטראוס לקח את המשימה על כתפיו, ועשה ממנה סוג של הצלחה. לא מספיקה כדי שמלחמת עיראק תיזכר לטובה בארה״ב. כן מספיקה כדי להוכיח שבוש גילה קור רוח ונחישות בזמן שאחרים כבר הרימו ידיים (מהבודדים לצידו של בוש באותם ימים: ג׳ון מקיין).
גם כעת מתנהל הדיון על המשך הדרך באיראן כאשר ברקע מתגברים קולותיהם של הספקנים. נתעכב על משמעותם, ונדמיין את הניתוח לאחור של המלחמה בעוד חודשיים. אותו מומחה, בשני מצבים.
מצב ראשון: ״אמרתי כל הזמן שזה יהיה כישלון. שבוע אחרי שהתחילה המלחמה כבר ידעתי שלא נשיג את היעדים. זאת הייתה מלחמה בלי מטרות ברורות, ולא פלא שהיא נגמרה כך. חבל שלא הקשיבו לי״.
מצב שני: ״נכון, הייתי קצת סקפטי, כי המטרות לא היו ברורות. אבל זה מסוג המצבים שתמיד משמח לטעות בהם. כמה טוב שטעיתי״.
במצב הראשון, יש הסכמה שהמלחמה נגד איראן לא עלתה יפה. נניח – המשטר לא נפל, ולא מראה סימני נפילה, האורניום עוד מוחזק בידי איראן, המצב במצר הורמוז מורכב. יש מעבר של ספינות, אבל ברור שאיראן יכולה לפתוח ולסגור כרצונה. תהליך השיקום של צבא איראן מתנהל במרץ. ובמילים אחרות, קרה כל מה שלא היה רצוי שיקרה.
במצב השני, יש הסכמה שהמלחמה באיראן עלתה יפה. נניח – המשטר נפל. ואם לא נפל, נחלש מאוד, ועוד יש תקווה שיפול. וגם אם לא ייפול, לא נורא, כי האורניום המועשר כבר לא באיראן. ומיצר הורמוז פתוח לרווחה והאיראנים לא מעזים להרהר עוד באפשרות של סגירה. הם עסוקים בשיקום, אבל נזהרים מאוד לא לעשות מהלכים שיזמינו את המטוסים הישראלים או האמריקאים לחזור ולהפציץ.
במצב הראשון – הספקנים צדקו. במצב השני – הספקנים טעו. במצב הראשון – הספקנים יהפכו למטיפים בשער, חכמי האמרנו-לכם. במצב השני – הספקנים יספגו קצת לגלוג על ספקנותם הטורדנית, אבל יוכלו להצטרף לחגיגה הכללית של משימה שעלתה יפה.
חשבו על שני התסריטים האלה, ותבינו למה קל יותר להיות ספקן. למה לאומנות הספקנות כמעט אין מחיר. צדקת? אתה החכם באדם. טעית? לא קרה אסון. כמובן, המצב ההפוך קשה הרבה יותר: אם יתברר שמי שטוענים שהמלחמה מתנהלת היטב טעו, יהיו במצב הרבה פחות נוח. הם יהיו סוחרי האשליות, מבטיחי ההבטחות שלא מומשו, הששים אלי הדק שלא לוקחים בחשבון את המחיר.
האם תהיה השנה הפיכה באיראן? לחצו להשתתף בתחזית האירועים של המדד
רבים מאיתנו מרגישים שנפלנו השנה קורבן לכמה סוחרי אשליות כאלה. או שאנחנו סוחרי האשליות של עצמנו, ורימינו את עצמנו, כמובן, בעזרתם האדיבה של פוליטיקאים וגנרלים שמכרו לנו סחורה בהגזמה. סקר של JPPI, שכמה פרטים מתוכו פורסמו השבוע, מלמד על תהליך ההתפכחות שלנו מאשליות. הוא נוגע להישגי המבצע הקודם באיראן, ״עם כלביא״, שנערך לפני קרוב לשנה. בדצמבר 2025, חצי שנה לאחר תום המבצע, כרבע מהישראלים חשבו שתוצאותיו של עם כלביא היו ״יותר טובות״ ממה שחשבו בזמן אמת, ועוד כרבע מהם חשבו שהיו ״פחות טובות״ ממה שהניחו בזמן אמת. תמונה פחות או יותר מאוזנת. היום, שיעור הסבורים שהתוצאות של עם כלביא היו ״יותר טובות״ ממה שחשבו במקור צנח ל-13%, ולעומת זאת, 42% מהמשיבים אומרים שהתוצאות של עם כלביא היו ״פחות טובות״ ממה שחשבו במקור. חשבנו שטוב, התברר שפחות טוב (השאר אומרים שהתוצאות היו בערך כמו שחשבו).
מחקרים פסיכולוגיים כבר הוכיחו לא פעם, ששגיאה זהה כביכול (ננצח והפסדנו מול נפסיד וניצחנו) אינה זהה כלל ועיקר. יש שגיאות שקל יותר להשלים איתן (כי התוצאה הסופית טובה). יש שגיאות שקשה יותר לסלוח עליהן (כי התוצאה הסופית גרועה). את כל זה צריך לקחת בחשבון בשבועות שבהן המלחמה נמשכת, והמנהיגים, הפרשנים, הגנרלים בהווה ובעבר, מתחרים בתחזיות שמשתרעות על מנעד רחב מאוד של אפשרויות. ממי שחושבים שהמלחמה ״תשנה את המזרח התיכון לנצח״ – מפץ גדול שייזכר בתולדות דברי הימים. עד מי שמעריכים כבר כעת שהמלחמה תסתיים בניצחון של האיראנים, בקיפול זנב אמריקאי, בניפוץ תקוות ישראליות.
זו סיבה להיזהר לא רק בתחזיות האופטימיות, אלא גם בתחזיות הפסימיות. מצב הרוח שלנו משתנה מהר. לפני שבועיים, שליש מאיתנו עוד היו ״בטוחים״ שהמלחמה תשנה את המזרח התיכון לטובה לטווח ארוך. כעת, פחות מרבע מאיתנו ״בטוחים״ בזה (22%). הנה המלצה: בזמן מלחמה, לא כדאי להיות בטוחים בשום דבר. הערכות כמובן הכרחיות. המצב האנושי מחייב ניסיון להבין את תמונת המציאות. ומצד שני, מלחמה היא אירוע מסובך, חשוף לתעתועים של אקראיות, לתהליכים נסתרים מהעין, להפתעות טקטיות שהציבור נחשף אליהן רק לאחר מעשה, לשיגיונות של מנהיגים. כך שראוי שכל הערכה תעשה בזהירות. לא להיות בטוחים שהמלחמה תסתיים במפץ גדול של הישגים. לא להיות בטוחים שתסתיים במפץ גדול של אכזבות.
בשעת הכתיבה, אפשר להביט בהישגים ובקשיים של השבועות הראשונים, ולהציג אותם ברשימה תמציתית למדי. בכלל לא בטוח שאפשר היה לייצר מהרשימה גם תחזית לעתיד.
הנה רשימת הישגים תמציתית: פגיעה קשה בתשתית הצבאית של איראן; פגיעה מערערת בצמרת המשטר; פגיעה ברשויות האחראיות על דיכוי האזרחים; ירוט מוצלח של רוב הניסיונות של איראן לפגוע בשכנותיה או בתוקפיה; והישג חשוב מנקודת מבט ישראלית: שיתוף פעולה הדוק מאוד, חסר תקדים, עם כוחות אמריקנים בלוחמה כתף אל כתף.
הנה רשימת אתגרים תמציתית: נראה שהמשטר נותר יציב, למרות הפגיעה בראשיו; האזרחים באיראן לא התקוממו, הסדר נשמר; האורניום לא נמצא, לא הושמד, לא הוצא; איראן משתמשת במצר הורמוז כקלף מיקוח יעיל לקראת אפשרות של משא ומתן; לארה״ב אין קואליציה ממשית שלוחמת לצידה. האירופים מסתייגים – המדינות הערביות מהססות; חיזבאללה חזר לשחק תפקיד מול ישראל. עוד קלף מיקוח בידי איראן.
מה כל זה מלמד? על מערכה שטרם הסתיימה. הרבה מאוד תלוי בנחישות של הנשיא טראמפ להבטיח הישגים של ממש, ולא מראית עין של הישגים לצורכי תעמולה. ההתלבטות שלו השבוע משקפת, כאמור, מצב טבעי של נשיא אמריקאי לקראת החלטה אם להדמים או להסלים. הרבה מאוד תלוי בהחלטה שלו. הרבה מאוד תלוי במה שקורה בחדרים סגורים באיראן, שיש לנו רק מעט מידע על ההתנהלות שלהם. לכן, זאת מערכה שמי שמסתכן בחיזוי נחרץ או חצי נחרץ של סופה (וזו רשימה ארוכה מאוד, ומתארכת בכל יום, של אישים בצד הישראלי ובצד האמריקאי) איננו מפגין חוכמה אלא חוסר רצינות.
בעניין הספר החדש של שמואל רוזנר…
