״הגענו לנקודה חשובה, שבה הסוף מתחיל להיראות באופק״. הנה משפט שקשה לדמיין את שר הבטחון, ישראל כץ, אומר לציבור הישראלי. זה משפט לא מספיק בומבסטי, לא מספיק נחרץ. קצת פיוטי מדי לפוליטיקאים שלנו. אבל את רוח הדברים אפשר לדמיין. חיסלנו, השמדנו, ניצחנו, ובקרוב יהיה הרבה יותר טוב. המשפט המקורי הוא ציטוט נודע לשמצה של הגנרל ויליאם ווסטמורלנד. הוא נקרא לוושינגטון בנובמבר 1967 כדי לסייע לממשל הנשיא לינדון ג׳ונסון לשכנע את הציבור שמלחמת ויאטנם היא מלחמה שאפשר לנצח בה. ״זה בהישג ידינו״, אמר הגנרל. עמיתו, מפקד הצבא הרולד ג׳ונסון (שאחד מיורשיו בתפקיד פוטר בשבוע שעבר), אמר על ההופעה של ווסטמורלנד שהוא מקווה ״שלא חפר לעצמו בור״. הבמה של נביאי השקר, הזכיר, עמוסה בשחקנים.
עשרה שבועות חלפו מיום שבו הבטיח ווסטמורלנד את האופק, ועד שצבא צפון ויאטנם היכה את הדרום, ואת האמריקאים, באירוע שמוכר כ״מתקפת טט״. כמו הטילים של איראן בימינו, למתקפת טט לא הייתה עוצמה צבאית שבכוחה למוטט את האמריקאים. למעשה, ברוב היבטיה, המתקפה כשלה. כמו הרקטות של חיזבאללה בימינו, למתקפת טט לא היה מחץ שיכול לפרק את הכוח העצום שעמד לרשות ארה״ב. הצלחתה היחידה היתה תודעתית: ווסטמורלנד הבטיח אופק – טט הציגה את דבריו כנלעגים. ווסטמורלנד אמר שמנצחים – טט קלקלה את הרושם.
כרגע, זה מה שעושות גם איראן וחיזבאללה. מקלקלות את הרושם. הן לא מנצחות בקרב, הן לא יכולות לגרום נזק כבד לישראל או לארה״ב. הן יכולות בהחלט לבצע פעולות שמעמידות באור קצת נלעג את ההצהרות הלא מרוסנות של מנהיגים ישראלים ואמריקאים. דונלד ווסטמורלנד ובנימין ווסטמורלנד יצרו את הרושם שהניצחון קרוב, שהמלחמה תהיה קצרה, שההישגים יהיו מהסוג שאי אפשר להתווכח עליו. אולי זה עוד יקרה. כולנו מקווים שזה עוד יקרה. אבל בינתיים, כמו הנשיא ג׳ונסון, צריך לזמן גנרלים כדי שישכנעו את הציבור שהספקנות מוקדמת ומוגזמת. לא בטוח שזה יהיה קל.
המלחמה מול שני אויבים עיקשים, כמו איראן וחיזבאללה, היא שיעור מעניין על משמעותם של משטרים מקוטבים באופיים. באיראן, המלחמה היא מול משטר חזק מדי – וזו הבעיה. זה משטר חזק מספיק כדי להתעלם מטובת מדינתו, מטובת אזרחיו. משטר שאינו מספיק חושש מהאפשרות שמחסור במזון, או באנרגיה, או בחופש, יוליד מהפכה שתסלק אותו מהשלטון. ארה״ב וישראל חובטים באיראן, בתקווה להצית מרד. המשטר האיראני מגלה עמידות מאכזבת, כפי שגילה בכל השנים שבהן היה חשוף לביקורת, לסנקציות, למגבלות, לאיומים.
האויב בלבנון קשה לפיצוח משום שהוא מציג בעיה הפוכה: המלחמה היא נגד ארגון שמצא מקלט בטריטוריה שיש בה משטר נטול סמכות של ממש – חלש מדי. אם באיראן קשה לקבוצות מתוך העם לנצח את הממשלה, בלבנון קשה לממשלה לנצח קבוצות מתוך העם. ובמילים אחרות: קשה מאוד להשליט סדר במקום שיש בו משטר חזק מאוד – קשה מאוד להשליט סדר במקום שיש בו משטר חלש מאוד.
האם תהיה השנה הפיכה באיראן? לחצו להשתתף בתחזית האירועים של המדד
בזירה הלבנונית, עוד יותר מאשר בזירה האיראנית, ישראלים גילו לאכזבתם שההודעה המשמחת על חיסולו של חיזבאללה, שנמסרה בסתיו 2024, הייתה לא נכונה. כמה לא נכונה? במרחב הפוליטי, ברור שיש מנהיגים שמפריזים בהישגים. כץ – לצורכי פריימריז. נתניהו – לצורכי בחירות. סמוטריץ׳ – להצדקת המדיניות הכלכלית חסרת האחריות שלו. וכן הלאה. במרחב המקצועי השאלה מורכבת יותר. בימים האחרונים אפשר היה לשמוע התבטאויות של קצינים בכירים שמדברים על ״הפתעה״. צה״ל חשב שחיזבאללה נחלש יותר מכפי שנחלש בפועל. ואולי גם חשב שחיזבאללה מורתע יותר מכפי שהתברר שהוא מורתע בפועל. כך או כך, הציבור הישראלי גיבש דעה מחודשת על המציאות: רוב גדול ממנו מניח שישראל תידרש לשוב ולהילחם, גם לאחר סבב המכות הנוכחי, באיראן, בלבנון ובעזה.
זו הנחת עבודה שיש לה השלכות. מצד אחד – היא מעמידה את המנהיגים המלהגים על ניצחונות מוחלטים באור מגוחך. מצד שני, היא משנה את תחשיבי העלות והתועלת. אם ממילא נצטרך להילחם שוב, יש גבול למחיר שנרצה לשלם במלחמה הזאת. כדאי להשקיע הרבה מאוד, ואולי גם להסתכן יותר, אם התוחלת היא שקט לדורות. אבל הערכת הכדאיות משתנה באופן משמעותי, כאשר השאלה שעל הפרק היא האם ישראל תצטרך לחזור להילחם בעוד ארבע שנים או עוד חמש (וכמובן, אף אחד לא יודע להבטיח לא שנה, לא שנתיים, ובטח שלא ארבע וחמש – נתניהו הבטיח ניצחון לדורות גם במבצע נגד איראן לפני פחות משנה. כך שאו שההבטחה לא מומשה, או שהמשמעות של ״דור״ השתנתה מאוד בדור האחרון).
נתכנס לשאלה קונקרטית: בימים האחרונים התנהל מעין ויכוח פומבי בין שר הבטחון לבין מפקדי הצבא – גם זה אירוע משונה מאוד, שבימים כתיקונם הדעת לא סובלת – על השאלה מהי מטרת המלחמה בלבנון. שר הבטחון מדבר על פירוק חיזבאללה מנשקו. צה״ל מזכיר שזו אינה מטרתו בטווח המיידי. ואם להוסיף על הסברו אולי כדאי להזכיר: ישראל לא פירקה מעולם אף אויב מנשקו. לא את מצרים במלחמת ששת הימים (ולראייה, מלחמת ההתשה שפרצה זמן קצר אחר כך). לא את סוריה במלחמת יום כיפור (ולראייה, אוגדות נותרו לשמור על הגבול הסורי עד היום). לא את אש״ף במלחמת לבנון הראשונה (הפגיעה הייתה קשה, אך לא מנעה המשך פיגועים ולימים את האינתיפאדה). לא את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה (ולראייה, המלחמות השלישית והרביעית, וגם זו החמישית, שהציבור מניח שעוד תבוא).
ישראל התמודדה עם אויבים בשתי דרכים: אפשר להכריע אותם במערכה שמטרתה העיקרית לדחות, גם אם לא למנוע, את המערכה הבאה. זו דרך שהוזכרה בשיחה שקיימתי בשבוע שעבר עם פרופ׳ אביתר מתניה על תפיסת הבטחון של ישראל, שכינה את התהליך הזה, שתואר בדרכים אחרות כבר על ידי דוד בן גוריון, ״שיטת תורת הסבבים״. האויבים ינסו שוב ושוב ״ואנחנו כל פעם לא נאפשר להם״. הדרך השנייה היא להפוך את האויבים לפחות אויבים, או ללא אויבים, ואז נמנעת מלחמה (מצרים, ירדן, מדינות נוספות). לפרק אותם מנשקם לא היה בארסנל של בן גוריון. ספק אם הוא בארסנל של נתניהו.
האתגר הכי גדול (חוץ מאיראן): לחצו כאן לספר החדש של שמואל רוזנר
