דונלד טראמפ איננו נשיא אמריקאי ראשון שמתלבט בבעיה מבצעית ומדינית מהסוג שאיראן מציבה. במסמכי הפנטגון – מחקר שהוזמן ב-1967 על ידי שר ההגנה בממשל ג׳ונסון, רוברט מקנמרה, והושלם ב-1969, אחרי שמקנמרה כבר מזמן לא היה בתפקיד, אפשר למצוא את עקבותיה של התמודדות עם בעיה דומה: האם ניתן לכפות הסדר על מדינה אויבת באמצעות הפצצות מהאוויר?
טיוטה ראשונה של מסמכי הפנטגון נשלחה למחליפו של מקנמרה, קלארק קליפורד. המחקר השלם נחתם בימיו של מלווין ליירד, שר ההגנה בממשל ניקסון. הוא הודלף ב-1971 ועורר סערה גדולה. משהו שתוכלו להבין אם תדמיינו הדלפת דו״ח סודי של ועדת החקירה, שהוקמה בחשאי כדי לבחון את הכשלים שהובילו לשבעה באוקטובר (ועדה כזאת היא כמובן דמיון, לא מציאות).
בימי ממשל ג׳ונסון הדילמה נגעה למדינה הצפון ויאטנמית. בימי ממשל טראמפ היא נוגעת למדינה האיראנית. הקושי אותו קושי, בהבדלים המתחייבים: הממשל האמריקאי מעורב במלחמה שהוא רוצה לסיים בהסדר. הוא מעורב במלחמה שאיננו רוצה להפוך למלחמת כיבוש על הקרקע. הוא מעורב במלחמה שמטרתה לשנות התנהלות או משטר של האוייב. במקרה של צפון ויאטנם, המטרה היתה לרסן את שאיפות ההתפשטות הטריטוריאלית והמשטרית דרומה. במקרה של איראן, המטרה היא לרסן את ההשפעה האידיאולוגית במרחב המזרח תיכוני ואת תוכנית הגרעין.
מכאן שאלה מעשית: האם מדובר במטרה שאפשר להשיג באמצעות הפצצות מהאוויר בלבד. בניירות הפנטגון תזהו מחלוקת. ומכיוון שמדובר בהיסטוריה שכבר נחתמה, תוכלו לזהות גם מי הצד הצודק במחלוקת. אנשי הסי.אי.איי קבעו שהפצצות יביאו ״לכל היותר לצמצום התמיכה בוייטקונג (לוחמי הגרילה שפעלו בדרום) לזמן מה״. אנשי המודיעין של חיל האוויר היו אופטימיים יותר. אולי כמו הרמטכ״ל הטייס דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה, אמונם ביכולת של חיל האוויר לעצב מציאות מהאוויר היתה גדולה. הם העריכו שנזק תשתיתי גדול יוביל את ההנהגה הצפון ויאטנמית לשינוי מדיניות.
במקרה של ויאטנם, הסוף ידוע: הפצצות בצפון ויאטנם, שבממשל הבא התרחבו גם לקמבודיה ולאוס, הובילו את ארה״ב להסכם, שמשמעותו האמיתית נסיגה מבוהלת וכיבוש הדרום בידי הקומוניסטים. אבן הדומינו נפלה. בדיעבד התברר שגם התחזיות על המשמעות של נפילתה לא תמיד היו מדוייקות (וגם על זה היתה כמובן מחלוקת מוקדמת). התבוסה המשפילה של ארה״ב בויאטנם לא הולידה ניצחון ארוך טווח של הקומוניזם. יש אפילו מי שטוענים שקרה הדבר ההפוך: ההפסד האמריקאי הוליד ביטחון יתר סובייטי, שבגללו נכנסו הסובייטים לאפגניסטן, שממנה התקשו מאוד לצאת – עד שהתרסקו.
לספר החדש של עזר גת: התיאוריה של המלחמה
כך או כך, גם טראמפ איים להרוס תשתיות באיראן. גם טראמפ כנראה האמין, אולי עוד מאמין, שהרס כזה ייאלץ משטר עקשני להתפשר איתו. במונחי שנות השישים, הוא בצד של מודיעין חיל האוויר – לא בצד של הסי.אי.איי. מה שכמובן לא אומר שהוא טועה בהערכתו. כל משטר לגופו, כל תקופה לגופה, כל הפצצה לגופה, כל הערכה לגופה. אלא שנכון לשעת הכתיבה, איראן נראית יותר כצפון ויאטנם של הימים ההם – היא לא נבהלת. ארה״ב נראית יותר כמו ארה״ב של ראשית שנות השבעים – מחפשת דרך לנסיגה בכבוד. או שאולי – כאמור, כל מקרה לגופו – ארה״ב פשוט מניחה שמצור יעיל יותר מהפצצות.
להשוואה בין צפון ויאטנם של אז ואיראן של היום יש כמובן מגבלות רבות, ומצד שני, גם זיכרון קצר הוא דבר בעייתי – כלומר, גם הנחה שכל מה שקורה היום אינו דומה למה שקרה בעבר, שכל דבר הוא ״תקדים״, או ״חסר תקדים״, או ״לא היה כדבר הזה״, מובילה לפרשנות עקומה של המציאות. מייקל מנדלבאום, שספרון קצר שלו על ״הדרך האמריקאית במדיניות החוץ״ יוצא כעת לאור, מזהה ״המשכיות ניכרת מאוד בין המלחמה הזו לבין הדרך שבה ארצות הברית תמיד העדיפה להילחם״. והוא מונה יותר מנקודת דמיון אחת: ארה״ב תמיד העדיפה שיהיו לה בנות ברית, גם אם אינה זקוקה להם – והפעם מצאה שותפה בישראל. מטרת המלחמה, למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, גם היא לא עניין חדש. זו ״מטרה שהייתה משותפת גם לקודמיו של טראמפ״. כולם אמרו ש״כל האופציות על השולחן״. ובכן, קובע מנדלבאום, כל שטראמפ עשה הוא להחליט לעשות שימוש ״באופציה שעלותה היא הגבוהה ביותר, אך גם כזו שסבירות הצלחתה היא הגבוהה ביותר״.
טראמפ לא ביקש את רשותו של הקונגרס לצאת למלחמה. גם זאת מסורת אמריקאית. מנדלבאום מזכיר שכך עשו נשיאים מאז ג׳יימס פולק, שיצא למלחמה נגד מקסיקו ב-1846. וגם התנגדות למלחמה אינה עניין חדש. ״התנגדות למלחמות היא מסורת אמריקאית, בשל אופייה הדמוקרטי של ארצות הברית. זה הולך כל הדרך אחורה למהפכה״ (לאחר המהפכה, קבוצה לא מבוטלת של תומכי הנאמנות לבריטים עזבה לקנדה).
מנדלבאום מתאר בספרו מהלך של 12 מלחמות מרכזיות של ארה״ב במאתיים וחמישים השנים האחרונות. כמעט כל אחת מהן עוררה התנגדות, ברמות שונות, בדרך כלל, על פי חלוקה מפלגתית. במלחמת 1812, הדמוקרטים-רפובליקנים בהנהגת הנשיא ג׳יימס מדיסון תמכו במלחמה, הפדרליסטים התנגדו לה. במלחמה נגד מקסיקו שהזכרנו, הדמוקרטים של פולק תמכו, הוויגים התנגדו. את ויאטנם הזכרנו, את עיראק של 2003 אפשר להזכיר. איראן שונה בהרבה דרכים, וגם דומה בלא מעט. טראמפ הוא נשיא לא שגרתי, אבל גם לנשיא כזה לא קל לצאת מתוך המתכונת האמריקאית המוכרת, ומדפוסיה שכופים את עצמם על כל תוכנית.
גם את הלקח הקצת פחות משמח מבחינתה של ישראל, שגם הוא מציץ מכל עמוד בספר של מנדלבאום, אין מנוס מלהזכיר: כמעט באף מלחמה ארה״ב לא מימשה את מטרותיה באופן מלא. ״הניצחון הצבאי הגורף ביותר והמשמעותי ביותר בהיסטוריה האמריקאית, קרי, מלחמת העולם השנייה, הסתיים בכך שברית המועצות שולטת במחצית מאירופה״, הוא מזכיר. כך שאם ארה״ב תשיג את מלוא מטרותיה באיראן, זו לא תהיה הגשמה של מסורת אלא ״סטייה חדה מהמסורת״. לניצחון – ראוי לצפות. ניצחון מלא, המממש את כלל המטרות – יהיה חריג, אולי אפילו ״חסר תקדים״.
בעניין הספר החדש של שמואל רוזנר…
