בשבוע הזיכרון והעצמאות של ישראל נכון להרהר על המתח המובנה בין חלומות ובין הגשמה. חלום גדול: אם תרצו אין זו אגדה (הרצל). הגשמה מרוסנת: תוכנית חלוקה (בן גוריון). חלום גדול: להיות ככל עם ועם (מגילת העצמאות). הגשמה מרוסנת: מלחמה כל עשור, ולעיתים יותר (המציאות שלנו). חלום גדול: הציונות כמוצא מאנטישמיות (פינסקר). הגשמה מרוסנת: האנטישמיות עודה איתנו (ובמגמת התגברות).
כאשר חלום גדול מוגשם, האכזבה היא רכיב הכרחי שאי אפשר להתנתק ממנו. מדינת ישראל המוגשמת לא יכולה להתנשא לגובהו של החלום. זה כמובן לא אומר שצריך להסתפק בחלומות קטנים. זה גם לא אומר שמוטב לוותר על הגשמה – כי לעולם לא תעפיל לדרגת החלום. ללא הגשמה, לחלום אין ערך. ללא חלום, הגשמה לא תיתכן.
בשבוע הזיכרון והעצמאות של ישראל נכון להרהר על המתח המובנה בין חלומות ובין הגשמה גם בהקשרים עכשוויים מאוד, ארציים מאוד, של המלחמה שלנו. אחרי עוד מעט שלוש שנים מהדבר הזה, שסופו לא בהכרח נראה באופק, יש טעם לשאול מחדש שאלות יסודיות על חלום המלחמה ועל הגשמתו.
בשבעה באוקטובר ישראל נקלעה למצוקה, חלקה ביטחונית מיידית – אבל ממנה ישראל התעשתה מהר, ולא עמדה בסכנת כיבוש או כליה – ורובה פסיכולוגית. מהמצוקה נולדה שאיפה, שהכינוי ״חלום״ אולי לא הולם אותה, אבל היא נדמית לעיתים כחלום. בעקבות מתקפת הפתע הרצחנית, התביעה לשולי בטחון רחבים יותר למדינה ולאזרחיה נעשתה דחופה. ישראל הגיעה למסקנה שלא תסבול עוד חמאס על גבולה. שלא תסבול עוד חיזבאללה על גבולה. שלא תסבול עוד איראן מתעצמת, וכן הלאה. הסנטימנט טבעי, לאור הטראומה. היציאה לקרב מתבקשת. העוצמה מובנת. הנחישות נדרשת. המסר התקיף הכרחי: למתקפה על ישראל יהיה מחיר גבוה מאוד, בדם, ברכוש, בסבל.
וישנו חלום: לא ננוח עד שיוחלף המשטר הרצחני והמסוכן באיראן. וישנו החלום: לא ננוח עד שלבנון תפרק את חיזבאללה מנשקו. וישנו החלום: לא נפסיק להילחם עד שיכלו כל אויבנו. במסגרת החלום אפשר להציב כל יעד, ולטעון שמי שאינו מסכים ליעד כזה הוא אדם שלא הפנים את הלקח של שבעה באוקטובר. מה הלקח? כל עוד יש לנו אויבים אנחנו בסכנה, ולכן יש להיפטר מכל האויבים. אם תרצו, אין זו אגדה.
איך את/ה מרגיש/ה ביחס לתחזית שהחרדים יהיו כשליש מתושבי ישראל?
כמו כל החלומות, גם החלום הזה כולל רכיב מובנה של אכזבה. כי לא בטוח שהחלום בטווח השגתנו. ובעצם – די בטוח שאינו בטווח השגתנו. מה שמחייב לא רק התאמה של החלומות, שאם רוצים אפשר לכנות אותם ״יעדים״, אלא אולי גם כתיבה מחדש של הלקח משבעה באוקטובר. אולי בגלל זה קשה לנו כל כך לוותר על החלום. שבעה באוקטובר צרב את תודעתנו והוביל אותנו למסקנות מרחיקות לכת, אולי מדי מרחיקות לכת. כדי להיפטר מהמסקנות האלה, שייתכן שבשלב זה נזקן עולה על תועלתן, צריך לחזור למקור, ולשאול מה הלקח האמיתי, הענייני, משבעה באוקטובר. הלקח בניכוי הטראומה. החלום בהינתן המציאות.
לקחים טקטיים קל לגזור: יותר כוח על הגדר. פחות אמון בהערכות של כוונת האויב. פעולה מתמדת לשחיקה של כוחו. הכנה מסודרת של ישובים ותושבים למקרי חרום. עם לקחים אסטרטגיים קשה יותר: האם ישראל צריכה יותר שטח. וכמה יותר שטח. ומה המחיר שהיא מוכנה לשלם, בהוצאות על בטחון, בחיי חיילים, בהפרת השקט, בקלקול יחסים עם מדינות אחרות בעולם, תמורת השתלטות על עוד שטח. ועוד שאלה: האם ישראל צריכה ויכולה להתעקש לקבוע מי ישלוט בטריטוריות שגובלות בה. וכמה מזה בכוחה לקבוע. ובאיזה מחיר (כיבוש מלא? כיבוש חלקי? מלחמה של עשור?). ישראל לא רוצה את חמאס בגבולה. היא לא רוצה את חיזבאללה. מחר אולי לא תרצה אחרים (זוכרים שלא רצתה את מורסי במצרים? אז לא רצתה…). לא כל דבר היא יכולה להחליט. לא כל מנהיגות שכנה היא יכולה להעלות ולהוריד.
ייתכן שלקראת שבוע הזיכרון והעצמאות צריך להגיע למסקנה שהמלחמה עברה משלב ׳אין זו אגדה׳ לשלב ׳תוכנית החלוקה׳. לשלב שבו מורידים את החלום, לקרקע המציאות. וכמובן, זה שלב קשה, מורכב, שנוי במחלוקת. גם על בן גוריון היו מי שחשבו שהוא מסתפק במועט. ומי יודע, אולי באמת הסתפק במועט. בקביעת מדיניות נבחר נתיב, ולעולם אין לדעת מה היה קורה אילו היה נבחר נתיב אחר. ישראל יכולה לבחור בכיבוש דרום לבנון עד הליטני ובניסיון לקבוע את גבולה הצפוני מחדש – ואולי יתברר בדיעבד שזו הייתה החלטה קטסטרופלית, ואולי יתברר בדיעבד שזו הייתה החלטה היסטורית שביצרה את בטחונה. אחרי מלחמת סיני, 1956, בן גוריון הכריז על מלכות ישראל השלישית. המלכות החזיקה מעמד בערך יממה, עד שהאמריקאים הורו לישראל לסגת מסיני. אחרי מלחמת ששת הימים, 1967, לוי אשכול ויורשיו החליטו להישאר גם בסיני וגם ביהודה ושומרון. החלטה אחת שונתה עשור מאוחר יותר, והניבה הסכם שלום עם מצרים (הישראלים חלוקים בשאלה אם זה היה כדאי), החלטה אחת עוד מחזיקה מעמד (הישראלים עוד יותר חלוקים בשאלה על מידת התבונה של ההחלטה שמחזיקה מעמד).
ומה עכשיו? אף אחד לא רוצה להיות קטן אמונה, תבוסתן. אף אחד לא רוצה להיות הוזה, שחי באשליות. ישראל צריכה להחליט כמה היא רוצה להשקיע כדי להיפטר מחמאס המוחלש שנותר בעזה. היא צריכה להחליט כמה היא דבקה בחלום של פירוק חיזבאללה מנשק. היא צריכה להחליט על כמה מהחלום – ׳אימאג׳ן׳ עולם ללא אויבים – היא מתכוונת להתעקש, ועל כמה ממנו – מתוך הכרה שזהו ״יעוד דורנו במלוא אכזריותו״ (משה דיין) – היא מבינה שאין לה מנוס מלהתפשר.
לספר של עזר גת: התיאוריה של המלחמה
