דונלד טראמפ הכריז על משבר. אולי הכריז – לא בטוח שהכריז. הוא אמר שהפסקת האש כבר לא בתוקף. או שאולי היא כן בתוקף. מה שאמר היום, אולי לא יאמר מחר. מה שאמר בבוקר, אולי לא יאמר בערב. לא פלא שאמונם של הישראלים בנשיא האמריקאי קרס בחודשים האחרונים והגיע לשפל. זה בטח בגלל חוסר העקביות שלו. ואולי גם זה לא נכון. אולי את חוסר העקביות הם מקבלים, כל עוד הוא מופנה למדינות אחרות, כמו איטליה. הוא מתחיל להפריע להם כשהוא מופנה למדינות שלישראל יש עניין בעקביות ביחס האמריקאי אליהן – עקביות ביקורתית – כמו טורקיה ואיראן. כך או כך, הישראלים איבדו אמון. והשאלה אם האמון ישוקם תלויה כנראה פחות בשיפור העקביות ויותר בחזרה למדיניות התוקפנית כלפי איראן (ובזניחת הידידות המשונה עם טורקיה).
מיהו טראמפ אנחנו כבר יודעים. מי אנחנו – את זה אפשר ללמוד מהמספרים. למרות שאנחנו מכירים אותו מזמן, היחס שלנו אליו נגזר מתנודות עונתיות ביחס שלו אלינו. ברגעים מתאימים, הוא הנשיא הכי טוב בתולדות העמים. ברגעים פחות מתאימים, לא בטוח שהוא טוב בכלל. ואם כן, זה רק בגלל שקודמיו היו כל כך גרועים. לפעמים, כשמביטים ביחסם של הישראלים לנשיאים קודמים, כמו ג׳ו ביידן, או ברק אובמה, אפשר לתמוה האם בכלל ישנה ידידות גדולה בין המדינות. כל כך הרבה תלונות, כל כך הרבה אכזבות. טראמפ הוא נשיא הפכפך, אנחנו ידידים הפכפכים. וגם תובעניים.
ובכל זאת, יש לנו בזכותו גם חדשות טובות. אם נדמה שבמצב הדברים הנוכחי בישראל אין דרך להסכים על שום דבר – האם לציית לבג״ץ, האם לימוד תורה חשוב יותר משירות צבאי, האם נתניהו הוא מנהיג דגול, האם איזנקוט הוא שמאלן ותבוסתן – מסתבר שיש. יש דברים שעליהם אנחנו מסכימים. לא כולנו כמובן, אבל רבים מספיק כדי שאפשר יהיה לקרוא לזה קונצנזוס. ומה שעוד יותר טוב, זה שהקונצנזוס הזה מלמד עד יכולת שעוד נותרה בנו, אמנם רק לעיתים רחוקות, ובכל זאת היא מעוררת תקווה, להיות ענייניים. לשפוט דברים לגופם, בלי התחשבות מוגזמת בשאלה אם זה ״טוב לממשלה״ או ״רע לממשלה״, ״טוב לבחירות״ או ״רע לבחירות״, ״טוב לגוש שלנו״ או ״רע לגוש שלנו״. סתם – שיפוט ענייני. כמו שהיינו פעם (כשעוד כתבנו מכתבים של אהבה לנשיאים אמריקאים – והמבינים יבינו).
קונצנזוס: ההסכם של ארה״ב עם איראן רע לישראל.
קונצנזוס: ההסכם של ישראל עם לבנון טוב לישראל.
רוצים להשיב לסקרי המדד? למה שלא תרשמו ותשתתפו?
שימו לב: הראשון הוא כישלון של ממשלת ישראל. היא הימרה על מהלך שסופו קלקול במקום שיפור. אבל רוב גדול של ישראלים מסכימים שזה המצב. כולל, לדוגמה, תומכי ליכוד, שאפשר היה לחשוב שירצו, אולי, לגונן על ההסכם, שמא יקרין לרעה על הממשלה ועל נתניהו. אבל לא – גם הם אומרים שזה הסכם ״מאוד לא טוב״ (54%) או ״קצת לא טוב״ (16%). שזה לא רחוק ממה שאומרים תומכי מפלגת הדמוקרטים. מאוד לא טוב – 60%. קצת לא טוב – 11%. הבטחנו קונצנזוס, מה יותר קונצנזוס מזה? רק בציבור הערבי יש רוב שחושב שההסכם בסך הכל טוב לישראל (57%). הערבים מחוץ לקונצנזוס. אבל בשאר הקבוצות, דתיים – 68% מאוד לא טוב – חילונים – 69% מאוד לא טוב – ימין – 65% מאוד לא טוב – שמאל-מרכז – 71% לא טוב. ואלה רק דוגמאות, לא בחירה מכוונת של מי שמסכימים. לא צריך לבחור, כי באמת, כולם מסכימים.
ושימו לב גם לזה: 76% מתומכי הליכוד חושבים שההסכם של ישראל עם לבנון טוב לישראל. וכמה מתומכי הדמוקרטים חושבים כך? תאמרו: בטח מעט, כי ההסכם הזה מאפשר לנתניהו להתגאות בהישג, או להציג קבלות. אבל לא. גם רוב הדמוקרטים מודים: טוב לישראל. לא באותה עוצמה (בליכוד הרוב אומרים מאוד טוב, הרבה מהדמוקרטים מסתפקים בדי טוב). לא באותה כמות. ובכל זאת – 57%. ויש מהם גם הרבה שאומרים ״לא יודעים״. אולי משום שמאוד לא נוח להם לומר דבר טוב על ממשלה שנראית להם כל כך רעה. אז הנה, עוד קונצנזוס. שמאל – 62% – ימין – 68% – מוסלמים – 64% (כן, בעניין הזה גם הערבים בקונצנזוס) – חרדים – 69% -חילונים – 61% – תומכי מרכז – 54% (ושוב, עם אחוז גבוה של לא יודעים).
כאמור, אפשר לשמוח בזה משום שיש קונצנזוס בשני עניינים חשובים מאוד. גם ההסכם (הרע) עם איראן הוא עניין חשוב, שצריך לחשוב על המשמעותיות שלו, ולהיערך למה שנגזר ממנו. גם ההסכם (המעודד – טוב נראה לי קצת מוגזם) עם לבנון הוא עניין חשוב, ששווה לשאוב ממנו מידה של אופטימיות, לנוכח התפתחויות אזוריות לא מרנינות. אבל עוד יותר מאשר הקונצנזוס, מעודדת הענייניות של הישראלים הבוחנים את שני ההסכמים האלה. מעודדת היכולת שלהם לשפוט אותם לגופם, ולא לגופו של מי שכשל בהם (כן, גם נתניהו), או הצליח בהם (כן, גם נתניהו).
כל הנתונים מסקר מדד החברה הישראלית של JPPI שנערך באמצעות המדד, ושחלקים ממנו פורסמו היום.
סקרנים וסקרניות: בואו לשמוע את הפודקסט השבועי של הקיפוד והשועל
