הגענו לשלב קצת מוזר של הפסקת האש במלחמה עם איראן. שלב שבו כבר לא לגמרי ברור אם אנחנו באים או הולכים. ההודעות לעיתונות על ניצחון מזהיר, על הישגים מדהימים, הפסיקו לעבוד. כן, כן, פעלנו, היכינו, הפצצנו, שלטנו, זיהינו, חיסלנו, השמדנו. מה שנותר כעת בתפריט היומי, הוא ציפייה מתוחה. בינתיים, אפשר לעיין בספר החשבונות למלכי פרס ומדי, ולהציע הערכה קרה ונטולת סנטימנטים. המסגור הקצת ציני כמעט בלתי נמנע, כי התחליף היחיד נותר לסוג כזה של אנליטיקה, הוא ייאוש או פאניקה.
פעולה צבאית חותרת ליעד כלשהו. או לכמה יעדים. במקרה המוצלח יותר – יעדים ברורים. למלחמה עם איראן היו שלושה יעדים, שלא כולם היו ברורים, ואם ברורים, לא תמיד גלויים. שינוי המשטר בטהרן היה היעד השפתני ביותר, ועם זאת, הפחות מוצהר; השמדה ״לתמיד״ של היכולות הגרעיניות של איראן (לתמיד, משמעו לטווח ארוך מאוד, שעולה על הטווח שמציעים הסכמי גרעין בנוסח ברק אובמה) הייתה היעד השני. זו נותרה גם כעת המטרה המרכזית, ואולי היחידה, של ישראל; פגיעה קשה בזרוע הקונבנציונליות של איראן, כולל טילים, שלוחות ורשתות טרור, הייתה מטרה שלישית. מלכתחילה, זו לא מטרה שהשגתה תצדיק תחושת ניצחון גדולה.
עריפת ראשו המוקדמת של עלי ח’אמנאי כבר במטח הפתיחה של המלחמה היא סימן מובהק לכך שהצבת הנהלה חדשה בטהרן – שינוי משטר – הייתה יעד מרכזי של המדינות התוקפות. הדלפות, חלקן מנופחות, על תוכנית שכוללת פלישה דמיונית של כורדים לאיראן, תואמת יעד כזה, וגם את ההתרברבות האופיינית לטראמפ שהמלחמה תסתיים בתוך זמן קצר. כמובן, הביטוי החלבי “יצירת התנאים לשינוי משטר” נשמע קצת פחות החלטי מאשר לומר “אנחנו שואפים לשינוי משטר”. אך אם מלחמה נפתחה כדי ליצור תנאים חדשים כאלה – כלומר, תנאים שככל הנראה לא היו קיימים לפני המלחמה – לא יהיה זה בלתי הוגן לומר שכן – שינוי משטר היה היעד. חמקמק ככל שיהיה, חמקמק ככל שהיתה הגדרתו.
זה גם לא יהיה בלתי הוגן לומר שעד כה יעד זה נותר בלתי מושג. התעוררות דמוקרטית לא באה. טהרן הגיבה לקמפיין של הפצצות וההתנקשויות במה שנראה בתחילה כמו מבוכה ובלבול, ולאחר מכן בייצוב מהיר ומרשים של מערכת קבלת ההחלטות. מותר לומר ״מרשים״, גם על תוצאה שמבחינתנו היא בלי ספק מאכזבת. מוג’תבא ח’אמנאי סומן כיורש. המערכת המשיכה לתפקד. האיראנים לא הרגישו מספיק בטוחים, מספיק נועזים, מספיק נואשים, כדי להסתכן במשהו שדומה למהפכה. הם נהגו כפי שגם אנחנו היינו נוהגים. הם נהגו כפי שכל בני האדם נוהגים.
האם הייתה תוכנית של ממש שיש בכוחה לחולל מהפכה, או שמא הייתה זו תקווה למהפכה יותר מאשר תוכנית ריאלית למהפכה? כך או כך, אם המשטר באיראן השתנה, רוב המומחים לאיראן מתארים את השינוי כמעבר מתיאוקרטיה אסלאמית למשהו שדומה יותר לדיקטטורה צבאית, מתוחזקת ומנוהלת על ידי משמרות המהפכה. המשטר נראה יציב. הוא נראה סתגלן. הוא נראה עיקש. טראמפ ונתניהו הבינו בשלב מוקדם יחסית של המלחמה שמוטב להם למתן את הרטוריקה המהפכנית. הישג דרמטי כמו זה שכביכול הושג בוונצואלה לא יהיה כאן. לא בשליפה – או עריפה – של המנהיג. לא בקמפיין של הפצצות. כמובן, אפשר לקוות שיקרה מתישהו, אחר כך. אבל תקווה כזאת אפשר להציע גם למדינות אחרות בעולם, שנתונות תחת משטר של עריצות.
האם מנהיגי ישראל וארה״ב ויתרו על מה שקיוו להשיג? אני חושד שלא. אני חושד שהם עדיין משתעשעים בכמיהה למה שכרגע נראה מעבר ליכולתם לחולל. פרשן עוקצני, נדמה לי שזה היה אבנר וילן, צייץ לפני כמה ימים משהו משהו כמו: ׳תנאים להפיכה קיימים בחצי תריסר בירות במזרח התיכון בכל יום שלישי נתון׳.
ובכן, למה לא איראן? אולי, מתישהו, גם איראן.
אבל השבוע, אם לרדת מהסוס המתמהמה של המהפכה, תמונה מפוכחת של המצב בחזית הגרעינית אינה מעודדת. בחודש יוני של השנה שעברה, מבצע מוגבל בן 12 ימים בלם את תנופת ייצור הגרעין של איראן. בחודש מרץ של השנה, ככל שהצלחתי לברר, להפצצות לא היה הרבה מה להוסיף בחזית הגרעינית. איראן שמרה על 450 הקילוגרמים הנחשקים של אורניום מועשר לרמה גבוהה (60%). נראה שהיא יכולה להתקדם בפעילות הקמה של מתקן העשרה חסיני הפצצות. היא כמובן מצויידת בידע, ובלי ספק במוטיבציה.
האם תהיה רשימה ערבית משותפת? בואו להשתתף בתחזית האירועים של המדד
נתניהו, בתוכנית “60 דקות”, אמר על איראן ש”זה לא אומר שהם לא יכולים לייצר מתקן… אם הם תכננו… ארסנל… זה נעלם” (הציטוט הזה גם הוא מוילן, שציטט את יואב רוזנברג). כלומר, בעוד שהמלחמה – או שתי המלחמות –עיכבו את היכולת של איראן לאגור מלאי של פצצות גרעין, היא הותירה את איראן מצויידת ביכולת לבנות את אותו “מתקן” – לשון נקייה לפצצה. אם המתקפה של ארה״ב וישראל תתחדש, לפני או אחרי שהטור הזה יתפרסם, חיסול אפשרות כזו להקמת “מתקן” יהיה המטרה העיקרית של ישראל, וגם מוטיב התפילה המרכזי לאותו אל משונה שמחזיק במפתח לנפשו של טראמפ.
באשר לכוחה הקונבנציונלי של איראן – דוחות מודיעין מלמדים שמרבית המשגרים הבליסטיים של איראן כבר חזרו להיות מבצעיים. אז כן, חיל האוויר האיראני הדל נעלם. הכוח הימי הכמעט לא קיים של איראן נותר כמעט לא קיים. למען האמת: לאף אחד לא ממש אכפת. לא למנהיגי איראן, ולא לאויביה של איראן. איראן הסתמכה עוד לפני המלחמה על כלים אסימטריים כנכסיה האסטרטגיים העיקריים. הכלים הללו, הטילים, המל”טים והמוקשים, הוכחו כיעילים מספיק כדי להתמודד עם מתקפה של מעצמת העל העולמית, ועם המעצמה הקטנה, האזורית, שנלוותה אליה. טהרן מסוגלת להדק את החבל על צווארה של הכלכלה העולמית. פתיחה במלחמה ללא מענה מבצעי לשימוש הצפוי מראש של איראן באמצעיה הזולים היא רק עוד הוכחה לכך שטראמפ מעולם לא חשב שהמשטר יגיע כל כך רחוק. אם נתניהו שכנע אותו בכך ואם לאו, הוא כנראה באמת חשב שהוא מוביל מהפכה.
אז מה ארה”ב וישראל יכולות לעשות עכשיו? בזמן שהטור הזה נכתב, ייתכן שהנשיא האמריקאי כבר קיבל החלטה לנסות שוב שימוש בכוח. למעשה, זו הברירה המעשית היחידה שלו – שכן החלופה היא ויתור שמשמעותו הכמעט ודאית היא האצת התוכנית של איראן להשלמת “מתקן” (אילו הייתם במקומם, האם לא הייתם ממהרים?).
ואז מה? התרחיש הטוב, המקווה, הוא שינוי משטר דחוי, או, כתרופה זמנית, פינוי כפוי של החומר המועשר אל מחוץ לאיראן. התרחיש הגרוע הוא סטטוס קוו שביר, שמשמעותו גרירת רגליים מתוחה ועצלה. גם זו לשון נקייה לומר, שהאיום של פצצה איראנית מוחשי היום יותר מאי פעם בעבר.
הערה לאחר מעשה: אחרי שהכתיבה הושלמה, הוסבה תשומת לבי לכך שוילן פרסם את מסקנותיו – שכמה מהדברים שכתבתי, גם אם לא כולם, דומים להם – גם במאמר ארוך ומסודר ב-N12 (ולא רק בציוץ שציטטתי לא לגמרי במדוייק). הוא כנראה חכם ממני, ובלי ספק ידען ממני, אז בהחלט ראוי לעיין במה שכתב.
בעניין החרדים: הספר החדש של שמואל רוזנר – לרכישה
