עצמאות
האתגרים של ישראל לא השתנו הרבה בכמעט שמונים שנות קיום. שמות התחלפו, שחקנים באו והלכו, המפה הגלובלית לבשה צורה ופשטה, אבל רוב מה שמעסיק את קברניטי ישראל היום העסיק אותם, בדרך זו או אחרת, גם בעשורים קודמים. דוגמה מובהקת: המתח הבלתי פתיר בין הצורך של ישראל להישען על מעצמה גדולה, לבין הרצון שלה להיות עצמאית ככל האפשר. בשבוע העצמאות ה-78 נדמה שרק מעט ישראלים מרגישים שיש למדינה חירות מדינית וביטחונית מלאה. הם מזהים את החותמת האמריקאית בכל מעשה או מחדל של ממשלתם. ואולי נדמה להם, שזה מצב חדש, שמעולם לא הייתה תלות כמו זאת. אבל זה לא מצב חדש, זה רק שחקן חדש, דונלד טראמפ, שבימיו התלות ניכרת במיוחד בגלל שהחיים הם הצגה.
המצב עצמו ישן למדי. ישראל נכבלה בקשר מעצמתי מיום הקמתה, ולא השתחררה ממנו עד היום. קחו נשימה עמוקה: היא לא תשתחרר ממנו גם בעתיד. ״אם אתה לא מעצמה, אתה חייב להיות חלק מברית כדי באמת לשרוד בעולם הזה״. אלה דבריו של פרופ׳ אביתר מתניה בשיחה על תפיסת הבטחון של ישראל. לישראל אין חלק בברית, ולכן ״אנחנו צריכים את ההשענות על המעצמה״. ומה על עצמאותנו? היא בהחלט דבר חשוב. ישראל עצמאית להחליט שאינה רוצה להישען יותר על ארה״ב. היא תשלם על החלטה כזאת מחיר כבד, אבל עצמאותה להחליט כך בוודאי מתקיימת. ההיסטוריה מלמדת שמעולם לא החליטה כך. הדעת נותנת שלפחות בעתיד הנראה לעין גם לא תחליט כך.
ההיסטוריה מלמדת שגם בעבר העצמאות הישראלית הייתה מוגבלת. ישראלים זוכרים הצהרות בומבסטיות, של ראשי ממשלה בומבסטיים, בנוסח ׳לא נהיה רפובליקת בננות׳. הם שוכחים שבכל רגע מכריע שבו האמריקאים החליטו להטיל מרות בנחרצות מספקת, ישראל נסוגה. דוגמאות? דוד בן גוריון של סוף 1948 אמר למבקר אמריקאי, נציג משרד החוץ ״לא נתכופף לא לאמריקה ולא לרוסיה – נלך בדרכנו״. שמונה שנים אחר כך קיבל הודעה נחרצת מנשיא ארה״ב, דווייט איזנהאואר, שעל ישראל לסגת מיידית מחצי האי סיני, שאותו כבשה במבצע קדש. בן גוריון, שיום קודם הכריז על מלכות ישראל השלישית, קיבל את התכתיב בלי להתלבט הרבה.
זה כמובן לא אומר שיש לקבל כל תכתיב כלשונו, ושצריך להגיב לכל דרישה באותה דרך. בשונה מבן גוריון לאחר מבצע קדש, גולדה מאיר ניהלה מאבק, קרב חפירות עקשני, כמעט עשרים שנה אחר כך, כאשר ישראל קיבלה הנחיה מארה״ב לעצור את המלחמה אחרי כיתור הארמיה המצרית השלישית בסיני. ישראל הבטוחה של אחרי ניצחון קצר ומפתיע יכלה לסגת בלי חשש. ישראל המוכה של אחרי מתקפת פתע רצחנית, הייתה עיקשת יותר, סרבנית יותר. גולדה סירבה לסגת. אבל גם הבינה שלא תוכל להמשיך, ושעליה לרסן את צה״ל, שלא הקפיד על מילוי הנחיות הפסקת האש. ב-24 באוקטובר זימנה אליה את שר הבטחון והרמטכ״ל. ״יש גבול. הממשלה לא יכולה להגיד שקיבלה הפסקת אש ויחד עם זה נעים ויורים״, אמרה. מחקרו של חגי צורף על המאבק של ישראל מול הלחץ האמריקאי באותם ימים, מתאר את האווירה בחדרה של ראש הממשלה כ״התרוממות רוח״. הדוברים בחדר, כתב צורף, ״הרשו לעצמם להתבטא בשחצנות כלפי האמריקאים״. מחלה מוכרת, שתקפה בכירים ישראלים בחדרים סגורים גם בשבועות האחרונים, לנוכח ביצועי הכוחות של ארה״ב במזרח התיכון.
השחצנות הזאת מבטאת חוסר הבנה: האמריקאים יכולים להרשות לעצמם ביצועים פחות טובים. הם יכולים להרשות לעצמם טייסים פחות טובים. הם יכולים להרשות לעצמם פחות דיוק, פחות קטלניות במשימה, פחות אפקטיביות בכל פעולה. הם מעצמה גדולה, שיש לה מספיק רזרבות כדי לטעות ולתקן, לספוג ולהחזיר. הם מעצמה שיכולה להסכים להפסקת אש ואז לחזור ללחימה. כי אין מי שיאמר להם לא לחזור אליה – אבל לישראל יש מי שיאמר כך: האמריקאים.
בן גוריון התלבט הלוך ושוב עד שהחליט להטות את ישראל בחוזקה לכיוון מערב. הוא העדיף ניטרליות, אבל הבין שבעולם מקוטב היא בלתי אפשרית. הוא נזקק לסיוע כלכלי, וזיהה מהיכן יוכל לבוא. הוא עמד מול צמרת ישראל שחלקה היה עמוק בשמאל, אבל ידע שברית המועצות אינה משענת ראויה לישראל. ״עם צריך לבטוח בעצמו״, אמר לדיפלומט אמריקאי, בשנת 1951. ״אין לחזות מראש מה יהיו פני העולם אחרי המלחמה הבאה – מה יהיו היחסים בין המעצמות הגדולות, אפילו אם מעצמות המערב ינצחו במלחמה. ארה״ב אולי לא תוסיף להתעניין במזרח התיכון, תצא מן האזור הזה, אך אנו נישאר והערבים יישארו בו״. בנימין נתניהו לא יאמר מילים דומות לדיפלומט אמריקאי בימים אלה, אך לו היה אומר אותן, עמדתו זו הייתה נכונה היום כפי שהייתה עמדתו של בן גוריון לפני שבעים וחמש שנים.
איך את/ה מרגיש/ה ביחס לתחזית שהחרדים יהיו כשליש מתושבי ישראל?
תלות
טפטוף שהפך לגשם של חדשות מדכדכות על מצב התדמיתי של ישראל בארה״ב הוליד, כמקובל בזמנים מעין אלה, מנעד רחב של מטריות שמטרתם העיקרית לא לעצור את הגשם, אלא למנוע ממנו להרטיב באשמה את האוחז במטריה.
בחוגי הימין, המטריה היא מטריית ״זה לא אנחנו זה הם״. קרי, לא ישראל, לא מדיניותה, לא ממשלתה, לא מעשיה, הם שמובילים את האמריקאים להפגין קוצר רוח, ולעיתים עויינות לישראל. מה הגורם למצב החדש והלא נוח? זה הם – האמריקאים. הם השתגעו, הם השתנו, הם לא מבינים מה טוב להם ומה טוב לעולם.
רותם סלע, מהנבונים יותר בחוגים הללו, כתב השבוע את הדבר הקצת משונה הבא: ״דמוקרטים מתחת ל[גיל] 50 מתעבים את ישראל יותר מאשר את איראן. אלו חדשות רעות לישראל, וחדשות רעות יותר לאמריקה״. אם תמשיך כך, קבע, ״היא תאבד את גדולתה״. כלומר, זה לא אנחנו, זה הם. ויש לקוות שיבינו את דרכם הרעה וישובו ממנה. אחרת הם יסבלו, עוד יותר מאיתנו. הפתרון המשתמע מהציוץ הזה הוא מהלך של חינוך. כדי שתוכל להמשיך לקיים את התלות שלה בארה״ב, ישראל צריכה לחנך את ארה״ב, להחזיר אותה למוטב. לטובתה שלה כמובן. כמו שכל הורה מסביר לכל ילד.
בחוגים אחרים, מחזיקים מטריות אחרות, שמטות את הגשם לכיוון אחר. נדב איל, מהנבונים יותר בחוגים מהסוג הזה, כתב לאחרונה ש״הבעיה אינה ׳הסברה׳ אלא מדיניות. מעשים. במדיניות הכוונה היא להתקפות הטרור היהודי בשטחים והתרחבות החוות החקלאיות. או לדרך שבה מתייחסים לנזירים בעיר העתיקה בירושלים. או להצהרות הפומביות של שרים בממשלת נתניהו על כוונות לבצע פשעי מלחמה בעזה״. הוא צודק כמובן בכל מה שהוא כותב על הפעולות המיותרות והמכוערות שהוא מתאר. ועל אלה אפשר להוסיף עוד כמה – כמו זו של חייל צה״ל שמנפץ סמל דתי שמקודש בעיני רוב האמריקאים (מי חינך את החייל הזה, מי פקד עליו, מי היה לידו כשעשה את מה שעשה). אבל כמו ההנחה שלאמריקה זה יכאב יותר אם תמשיך בדרכה, ושיש לחנך אותה – גם ההנחה שישראל יכולה לשנות מדיניות ובכך לתקן את המגמה ההיסטורית של שחיקה באהדה האמריקאית היא הנחת המבוקש. ובמקרה הזה: ההנחה שאם המדיניות תהיה דומה יותר למדיניות שבה דוגל הכותב מצבה התדמיתי של ישראל באמריקה בהכרח ישתפר.
נזכיר את המספרים, למקרה שלא נקלטו היטב: רק לשליש מהאמריקאים (37%) דעה חיובית על ישראל. וזה לא שינוי פתאומי, זה המשך של ירידה רצופה שנמשכת כבר כמה שנים, ויש לה קשר מסויים להתנהלות של ישראל, וקשר הדוק לתהליכים שעוברים על אמריקה, שאין להם קשר לשאלה אם שרים בישראל כן או לא מצהירים על כוונה לבצע פשעי מלחמה בעזה (תזכורת ראויה: אף שר ישראלי לא התקרב באמירות שלו לאיומי השמדת הציוויליזציה של הנשיא האמריקאי). מעמדה של ישראל בקרב דמוקרטים, על פי סקרי גאלופ, נמצא בירידה כמעט רצופה כבר מ-2014. בקרב רפובליקנים, בערך משנת 2020. בקרב עצמאים, בערך מ-2013. כלומר, בכל המקרים, הרבה לפני שעמיחי אליהו דיבר שטויות, הרבה לפני שהתרבו פעולות חסרות רסן של פורעים יהודים בשומרון, הרבה לפני שעלו לכותרות היריקות המכוערות על נזירים בירושלים.
נסגור מטריות, כדי לנסות להבין את המצב האמיתי של ישראל באמריקה. כלל יסוד, שהופיע כבר בפסקאות הקודמות, הוא נתון שאין דרך לבטל: ישראל תלויה בקשר עם ארה״ב, ותמשיך להיות תלויה בו. לכן, היא צריכה להשקיע מאמץ בשמירה עליו. לכן, היא צריכה לנסות לפענח מה שוחק את כוחו. זה כמובן לא אומר שישראל לא יכולה לנסות להקטין את התלות בארה״ב – נניח, בניסיון לחזק את כוחה לייצר תחמושת רבה במהירות, כדי שלא תהיה תלויה באספקה אמריקאית בזמן חירום. זה כן אומר שמוטב להיגמל במהירות מאשליות מסוכנות על ישראל ללא תלות, או ללא ברית, או ללא ידיד. זה כן אומר שמוטב להיגמל משיגעונות גדלות בנוסח ״לא חשוב מה יאמרו הגויים חשוב רק מה יעשו היהודים״. שיגעונות כאלה, כפי שההיסטוריה לימדה אותנו לא פעם ולא פעמיים, לא מובילים לעצמאות, אלא לחורבן.
אז התלות ביחסים עם אמריקה תמשך, והאתגר ברור: דעת הקהל האמריקאית פונה נגדנו. לזה, באופן פשוט, אפשר להציע שני סוגים של פתרונות (או לשלב ביניהן). פתרון אחד, והוא הפתרון שכולם פונים אליו הוא פתרון השיפור. האמריקאים שינו את עמדתם לרעה, אנחנו נשנה אותה בחזרה לטובה. איך נעשה זאת? כאמור, ההצעות מגוונות, ובדרך כלל צבועות בגוונים של פוליטיקה. נשנה בחינוך מחדש של האמריקאים, נשנה בחינוך מחדש של הישראלים, נשנה בפעילות נמרצת ברשתות, נשנה בהצבת שגרירים דוברי אנגלית רהוטה שידעו להסביר אותנו, נשנה בסיוע היהודים, או נשנה בלי סיוע היהודים. האפשרויות רבות – וכוללות כמובן גם את האפשרות, הלא מבוטלת, שהאמריקאים ישנו את דעתם בלי קשר אלינו. כפי שבמשך שנים ארוכות אהדו את ישראל, ואז החלו לשנות את דעתם לרעה, כך ישובו לאהוד אותנו, בגלל סיבה שלא בהכרח נוכל להבין, שתלויה בהם או בנו.
זה פתרון אחד: הדעה שהשתנתה לרעה תשתנה לטובה. זה הפתרון שמניח שיש רק מתכונת אפשרית אחת ליחסים של השענות מדינתית על ארה״ב. אלא שלא זה המצב: סעודיה נשענת על ארה״ב כבר שנים ארוכות, ותדמיתה בעיני האמריקאים שלילית, והיא לא המדינה היחידה שעושה זאת. בגוש המדינות שהמשענת העיקרית שלהן היא המשענת האמריקאית אפשר לזהות הרבה סוגים של טקטיקות של השענות. יש מי שבונות על אהדת הציבור, ולכן אהדת הקונגרס, ולכן אהדת הממשל. יש מי שבונות על דברים אחרים, כמו השפעה כלכלית, או חיוניות אסטרטגית, או תמרון פוליטי, או שת״פ בטחוני. ייתכן – וזה כמובן לא המצב הרצוי, אבל זה בהחלט מצב אפשרי, לפחות לתקופת ביניים – שגם ישראל תצטרך לזהות דרכים חדשות להדק את קשריה עם ארה״ב, שאינן תלויות באהדת ההמון, ושאינן נפגעות בהעדרה. זה יהיה פחות נעים, כי הישראלים אוהבים להיות אהובים באמריקה. אבל – וגם זה מדברי בן גוריון, באותו נאום מפורסם על ״לא חשוב מה יאמרו הגויים״ – ״הדאגה האמיתית והקשה שצריכה למלא לבנו ביום זה – ובכל הימים – הן לא הצהרות והודעות של מדינאים זרים, אם כי אין להתעלם מהן, אלא הפגמים, הליקויים, הקלקלות והחולשות שבפנים. גורלנו ועתידנו יוכרעו לא בחזית המדינית הבינלאומית, אלא בחזית הפנימית, בחזית הבטחון, העלייה, ההתיישבות, העבודה והתלכדות העם בישראל״.
לספר החדש של עזר גת: התיאוריה של המלחמה
