״הסערה המתקרבת״, ספרו החדש של פרופ׳ אוד ארני ווסטד מאוניברסיטת ייל, מציג תמונה מטרידה של העולם. מצבנו היום, הוא טוען, דומה לזה ששרר בעולם בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. אחרי כמה עשורים של יציבות יחסית, העולם שכח את מוראות המלחמה (בתחילת המאה העשרים, מוראות מלחמות נפוליאון, בתחילת המאה ה-21, מוראות מלחמות העולם), ומתגלה בו מחדש פוטנציאל של קונפליקט הרסני. מלחמות יש אמנם כל הזמן, אבל העולם מתקרב לאפשרות הגרועה הרבה יותר של מלחמת מעצמות.
“דמיון מפחיד״ מוצא ווסטד בין ימינו לבין הימים שלפני 1914. ערב ביקור של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ בסין הוא מזהה את אותו מיזוג של טענות ״שיש למעצמות הגדולות זו כנגד זו. הדבר נכון במיוחד לגבי מערכת היחסים בין ארצות הברית לסין, אך ניתן להבחין בכך גם במקומות אחרים. הן בבייג’ינג והן בוושינגטון, כל פעולה של אחת המדינות נתפסת כהוכחה לכוונותיה התוקפניות כלפי האחרת – החל מעמדה אסטרטגית ומדיניות ימית, דרך בריתות וקשרי ידידות, ועד למדיניות סחר וטכנולוגיה״. בשתי הערים הללו, וושינגטון ובייג׳ינג, ״איש אינו מנסה להפוך את המתחים לניתנים לניהול״. מיזוג של מקורות טינה מגוונים היה אחד ״מהגורמים העיקריים למלחמה ב-1914״. המומחה לסין ינזהונג הואנג כתב השבוע בניו יורק טיימב שהוא ״מבחין בביטחון עצמי מופרז ומסוכן שמשתרש במולדתי, המבוסס על תפיסות מוטעות בנוגע לשקיעתה של ארצות הברית. אני חושש שביטחון זה מזין עקשנות הגורמת למנהיגי סין להיות נכונים יותר להפוך את עוצמתה של מדינתם לנשק, ומפחית את הסיכוי שייסוגו בעימותים עתידיים עם ארצות הברית״.
בעולם סוער כזה, ישראל היא שחקנית קטנה, או בינונית, שעלולה לספוג מכה גדולה. בין השאר, משום שאינה שחקנית ניטרלית, אלא כזאת שממוקמת עמוק במחנה האמריקאי. מקור ההתלקחות של מלחמת העולם הראשונה בסרייבו. מקור ההתלקחות הפוטנציאלי של מלחמת העולם השלישית יכול להיות ממש כאן. אם חלילה יבוא, הוא ימצא את ישראל במצב תדמיתי משונה. כבר כמה שבועות שמתנהל כאן דיון עירני למדי על כך שאזרחי ארה״ב הולכים ומאבדים את אהדתם ארוכת השנים לישראל. או בגירסת האופוזיציה, על כך שנתניהו ״איבד את אמריקה״. נתונים שפורסמו בכמה סקרים מהימנים, וכבר עסקנו בהם כאן בהרחבה, מעידים על כך כמעט ללא ספק. ומצד שני, בשבוע שעבר הופיע מידע חדש, שמוסיף קומה של מורכבות לדיון הזה. אם רוצים לתאר אותו באופן הפשוט ביותר, אפשר לתאר אותו כסוג של דילמה מוכרת: מה אתם מעדיפים להיות, אהובים או חזקים?
האם היהודים בארה״ב הם יותר כמו אחים או יותר כמו בני דודים (או לא זה ולא זה)? לחצו להשיב לסקר המדד
הסקרים לפני שבועיים ושלושה גילו לנו שאנחנו פחות אהובים מכפי שאנחנו רוצים להיות. שיעור גדול של אמריקאים מביטים בישראל בעין ביקורתית, לעיתים עקומה. הסקר השבוע – של מכון פיו – מגלה שישראל נדמית לאמריקאים כמדינה שמתחזקת. צוברת כוח והשפעה. למעשה, מתוך 12 מדינות שנבחנו, ישראל היא השנייה הכי מתחזקת, אחרי סין. 45% מהאמריקאים חושבים שזה הכיוון – התחזקות. 21% חושבים שהכיוון של ישראל הוא החלשות (כשליש אומרים שהיא במצב דומה לזה שהיתה).
מי עוד מתחזק יותר משהוא נחלש? יש מדינות כאלה, כמו סעודיה. אבל שיעור הסבורים שסעודיה מתחזקת נמוך לעומת שיעור הסבורים כך ביחס לישראל – 29%. ויש גם לא מעט מדינות שלדעת האמריקאים נחלשות. האיראנים נחלשים, או כך סבורים האמריקאים, וגם הבריטים, הצרפתים. הרוסים והקנדים זוכים לאחוזים דומים של התחזקות והחלשות. אמריקה עצמה – אומרים האמריקאים – נחלשת. למעשה ביחס למצבה של אמריקה יש ויכוח גדול. רוב הנוטים לרפובליקנים (55%) חושבים שהיא מתחזקת. אבל רק 14% מהנוטים לדמוקרטים סבורים כך.
במקרה של ישראל, רפובליקנים ודמוקרטים מסכימים: היא מתחזקת יותר מנחלשת. גם בעיני הדמוקרטים, שביקורתם על ישראל ניכרת, אנחנו מתחזקים יותר מכל מדינה ברשימה מלבד סין. אולי כולם קראו את מאמרו של כריס קולדוול ביום ראשון שעבר, בעיתון ניו יורק טיימס. אמריקה שוקעת, קבעה כותרת המאמר, כמו האימפריה הבריטית במחצית הראשונה של המאה העשרים. תוכן המאמר כוון למלחמה באיראן, ובמידה רבה לישראל, זו הנחלשת תדמיתית ומתחזקת צבאית. ״ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו דחק במר טראמפ לצאת למלחמה הזו כיוון שגם הוא זיהה את לוגיקת ׳הכיסאות המוזיקליים׳ של הרגע״, כתב קולדוול. ״ברגע שהמוזיקה תיעצר, לארצות הברית עלול לחסור כוח האש הדרוש כדי להגן על ישראל מפני שכנותיה בדרך המסורתית, וסביר להניח שגם יחסר לה הרצון לכך״, המשיך. אפשר לומר שהוא כמעט משבח את נתניהו, על חדות הראייה, כאשר הוא מגנה אותו, על גרירת ארה״ב למלחמה: ״באופן אירוני״, הוא כותב, ״תוצאתה הקטסטרופלית של המלחמה מראה כי הבנתו הבסיסית של מר נתניהו הייתה נכונה: הסיכויים של ישראל לרתום את ארצות הברית להרפתקאות אנכרוניסטיות שכאלו הלכו והתמעטו. העובדה שמר טראמפ הוא פתי העניקה למר נתניהו הזדמנות אחרונה״.
מה אתם מעדיפים להיות, אהובים או חזקים? התשובה הנכונה היא כמובן גם זה וגם זה. אבל ייתכן שבמציאות השוררת בימינו, נעשה קשה יותר להיות גם וגם. כי לפחות חלק מהאמריקאים מעדיפים אינסטנקטיבית לאהוד את החלש, ומתקשים יותר לחבב את החזק. כך ששני סקרים על פני שבועיים מעמידים אותנו מול מה שעשוי להיראות כמו פרדוקס, אבל ייתכן שהוא למעשה שני צדדים של אותו המטבע. מצד אחד, האמריקאים פחות אוהדים אותנו, מה שמחליש אותנו – בגלל התלות הישראלית הגדולה באהדתה של אמריקה. מצד שני, האמריקאים דווקא חושבים שאנחנו מתחזקים, מה שאולי מייתר, לדעתם, את הצורך באהדה שלהם אלינו, ואת הצורך בנכונות שלהם לסייע לנו.
ישראל לא סימפטית לא ראויה לאהדה. שתסתדר לבד.
ישראל חזקה לא זקוקה להגנה. שתסתדר לבד.
חלק ממאמר זה הופיע בטור סוף השבוע שלי במעריב.
ספר שמדברים עליו, או לפחות צריכים לדבר
