28 בספטמבר, 480 לפני הספירה. יום שהאיראנים, המנכסים לאחור גם את המורשת הפרסית המפוארת, אמורים להכיר היטב. כמה שעות של קרב ימי, לא רחוק מאתונה. ״ארבעים אלף מנתיניו האימפריאליים של קסרקס מטלטלים במעמקים ועל הגלים – המתים, הגוססים והנואשים״. ההיסטוריון ויקטור דייויס הנסון, שבנימין נתניהו קרא לא מזמן את אחד מספריו, אולי במסגרת הכנות למערכה, מתאר את קרב סלמיס בשפתו היפה, הציורית. שעות ספורות של קרב אכזרי, והכרעה. הפרסים בסלמיס, כפולשים. הפרסים בגאוגמלה, נגד אלכסנדר מוקדון הפולש.
באלבום היפה, החדש, של אורן נהרי ויואב לימור, על ״הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה״, קרב סלמיס הוא כמעט הערת שוליים לקרב ההירואי במעבר תרמופילאי – הנסון מן הסתם היה חולק על הבחירה הזאת. אבל בשני הספרים, גאוגמלה זוכה לפרק משלו. ״בשעות הצהריים התייצבו הצבאות זה מול זה בשדה הקרב, ערוכים ברצועה שטוחה, רחבה ומאובקת של מדבר, תחת השמש הקופחת״. גם במקרה הזה, כמה שעות הספיקו. כמו הפרסים של קרקסס בסלמיס, כך הפרסים של דריווש בגאוגמלה. כמה שעות – וזה נגמר. כמה שעות – והכרעה.
ואצלנו, השעות נוקפות, ואחריהן הימים, ואחריהן השבועות. מלחמת ששת הימים היא הסטנדרט הרצוי, האידיאל המקווה, משום שזה טווח הקשב שמאפשר התרגשות, אדרנלין, בלי שספקות מתחילים לחלחל. ניצחון שאפשר להשיג בפחות משבוע הוא ניצחון שלמצביא אין צורך גדול להסביר. לא צריך לקרוא לסבלנות, ולא לנחישות, ולא לנכונות להקריב. לא צריך לחשוב על יום שאחרי, כי היום שאחרי מגיע רק זמן קצר אחרי היום שלפני. היום שאחרי סלמיס הוא היום שבו קסרקסס כבר עושה את דרכו בחזרה הביתה. ההרפתקאה הפרסית ביוון נגמרה. היום שאחרי גאוגמלה הוא היום שבו כבר ברור מי השליט החדש באסיה. שמו אלכסנדר, לא דריווש. הוא מקדוני, לא פרסי – אם כי, עם הזמן ילך וידמה לפרסים בהתנהגויות וגינונים.
תוגת השבוע השני מלווה בידיעה שהמלחמה לא תהיה קצרה. היא לא תוכרע בשעות, בימים, בשבוע. המנהיגים מביטים לעתיד ומדברים על שבועיים, ארבעה, חמישה, שישה שבועות. כל יום יש הודעה קצת אחרת. מדברים על חודש. מדברים על מלחמה ארוכה. אומרים שזה מתקרב לסיום. מסבירים שזה לא יקרה בבת אחת. גם הם קיוו מן הסתם לתוצאה אחרת. קיוו לגדיעת הצמרת ומהפך מהיר. לא שזאת הייתה התוכנית, זאת הייתה התקווה לחריגה מהתוכנית. חריגה שתחסוך את הצורך בתוכנית. מכיוון שהתקווה לא התממשה, צריך לחזור לתוכנית, שאיש – מלבד המתכננים עצמם – לא בדיוק יודע מה היא.
האם תהיה השנה הפיכה באיראן? לחצו להשתתף בתחזית האירועים של המדד
תוגת השבוע השני של האמריקאים אינה דומה לזו של הישראלים. זו של האמריקאים, שרבים מהם מלכתחילה מפקפקים במלחמה, מלווה במחשבה עגמומית על עלייה צפויה במחירי הדלק, או במחשבה מדכאת על המלחמות הקודמות, שבהן הימים הפכו לשנים, עשורים. תוגתם של הישראלים מלווה במחשבה על האמריקאים. מחשבה עגמומית על סדרי העדיפויות הלקויים שלהם (מחירי הדלק?!), מחשבה מדכאת על האפשרות שיאבדו את סבלנותם מהר מהרצוי. אני אחליט מתי המלחמה תסתיים – דברי הנשיא, דונלד טראמפ. הוא יחליט, ישראל תצטרך להשלים עם ההחלטה. או לעזור לו להחליט את ההחלטה הנכונה, שהיא ההחלטה לא להחליט מהר מדי, לא לעצור את המלחמה מהר מדי.
מלחמה ממש קצרה יכלה להיות, אם מותו של חמנאי היה כמותו של דרייוש זמן קצר אחרי גאוגמלה. אם מותו היה מבשר על כניעה וחילופי שלטון. מלחמה קצרה למדי עוד יכולה להיות, אם מישהו ינהג בחמנאי הבן כפי שבסוס נהג בדריווש. האחשדרפן רצח את השליט, בתקווה לזכות באהדתו של השליט החדש. סופו היה מר: אלכסנדר לא העריך את הבגידה, והורה להרוג את בסוס. מותר לשער שטראמפ ינהג אחרת באיראני שימצא דרך לסייע לנפילתו של חמנאי הבן. טראמפ אינו אלכסנדר, גם אם אפשר לזהות אצל שניהם את אותו אינסטינקט מגלומני שהופך גברים כוחניים לשליטים קפריזיים.
תוגת השבוע השני מבשרת התבהרות: זה לא יהיה בהכרח קצר, זה לא בהכרח יוביל לשינוי משטר. האלטרנטיבה לתוצאה פוליטית שתייתר את הצורך בהמשך המלחמה – היא המשך המלחמה, שמטרתה שחיקה עד היסוד של הכוח האיראני להזיק. איראן הפתיעה בחולשתה כבר במערכה הקודמת, באביב 2025, ומפתיעה שוב באביב 2026. אין לה חיל אוויר. משגרי הטילים שלה חשופים לפגיעה ומתמעטים. אמצעי ההגנה בוטלו. מה שנותר הוא אותו מאגר סמוי של אורניום מועשר, שיש למצוא ולהוציא, או להשמיד. זה מהלך שיכול להיות המהלך שיוביל את טראמפ להודעה על גמר המערכה.
כמובן, זו תהיה תוצאה טובה מאוד. איראן חלשה צבאית, ומנוטרלת מיכולת גרעינית, היא איראן הרבה פחות מאיימת. כמובן, זו תהיה תוצאה קצת מאכזבת. היא תותיר את איראן כקוץ עקשני בישבנו של המזרח התיכון ושאר העולם. מדינה מוחלשת, אבל פגועה. משטר מעורער, אבל תוקפני. מנהיגות מאוימת, אבל שוחרת נקמה. כל תוצאה שאיננה שינוי המשטר באיראן היא תוצאה שמחייבת השגחה מתמדת. כלומר, לא סופו של סיפור אלא המשכו של סיפור בתנאים משופרים במידת מה (כי איראן חלשה יותר), ומדורדרים במידת מה (כי איראן תהיה נחושה להתחזק). תוגת השבוע השני היא תוגת התובנה הזאת: בהחלט ייתכן שגם אם אנחנו מנצחים, ואפילו ניצחון מהדהד, זה לא הניצחון – אלא סתם ניצחון. עוד ניצחון בנתיב של ניצחונות שעוד נצטרך להתאמץ כדי להבטיח אותם ולשלם תמורתם מחיר.
הספר החדש של שמואל רוזנר: בואו להתרשם ולרכוש
