פרטנר גדול
אפשר לכווץ את האתגר הישראלי לנוסחה פשוטה: איך לגרום לאמריקאים להתחשב בנו, בלי לגרום להם להתרגז יותר מדי.
לנוסחה הזאת יש שני צדדים.
צד ראשון – צד ההתחשבות. די ברור שההתחשבות האמריקאית בצרכים, ברצונות, באינטרסים של ישראל אינה בשיאה. לא בטוח שהיא בשפל, אבל היא בוודאי לא בשיא. והיא לא בשיא דווקא כאשר ישראל צריכה שתהיה בשיא. כאשר על הפרק עומדות שאלות גדולות כמו הגרעין של איראן, השליטה בלבנון, חלוקת הכוח במזרח התיכון. כאשר בבית הלבן יושב נשיא שאם לא יאזין להסבר הישראלי, לא ברור מי בכלל עשוי להסביר לו את התוצאות האפשריות של פעולותיו (זה בטח לא יהיה סגן הנשיא).
הצד השני של הנוסחה הוא שמסבך אותה. צד ההתרגזות.
ישראל רוצה התחשבות. כדי שתהיה התחשבות צריך להיות קשב. קל לזכות בקשב. דונלד טראמפ עושה זאת בכל יום, בציוצים מופרעים. בכל תולדות העולם, מיוליוס קיסר ועד נפוליאון, מאטילה ההוני ועד אדולף היטלר, לא היה מנהיג שהצליח לרתק אליו את תשומת הלב העולמית באופן יומיומי כל כך, לאורך זמן רב כל כך כמו טראמפ. מקינשסה ועד קולורדו, כולם מדברים על טראמפ. מה יאמר היום, את מי יעליב היום, על מי יאיים היום, לאן יאיים לפלוש, איזו עמדה ישנה, איזה פקיד או שר יפטר, איזו שערוריה יחולל. טראמפ מבטא בציוציו ונאומיו את אופיו, אבל כמו שקורה לעיתים קרובות, מהאופי אפשר לעשות אידיאולוגיה, ומהאידיאולוגיה אסטרטגיה. טראמפ הבין שבעולם הרשתות והפושים אפשר לתרגם תשומת לב לכוח. זה מה שהוא עושה.
אלא שאת מה שטראמפ יכול לעשות, או לפחות חושב שהוא יכול, ישראל לא יכולה. כלומר – היא יכולה. אבל יהיה לזה מחיר. דמיינו את ראש ממשלת ישראל מצייץ איומים, משגר אזהרות. דמיינו אותו מצייץ: ״עם כל הכבוד לנשיא ארצות הברית, אנחנו נעשה בלבנון מה שצריך, ולא מעניין אותנו מה סיכם עם האיראנים״. דמיינו אותו מצייץ: ״טראמפ לא מבין חצי דבר במזרח התיכון, ואין לנו שום כוונה להקשיב לתביעות ההזויות שלו״. דמיינו אותו נואם: ״ארה״ב איבדה את הצפון, טראמפ נכנע לאיראנים, ואנחנו נמשיך להילחם״. דמיינו – ומייד תבינו שלא תהיה לישראל שום בעיה של קשב, או של תשומת לב. בהחלט יהיו מי שיקשיבו לה. יקשיבו – אבל זוכרים מה הכנסנו בצד השני של הנוסחה הפשוטה? ״בלי לגרום להם להתרגז יותר מדי״. לזכות בתשומת לב, זה קל. לזכות בתשומת לב בלי למתוח את החבל, יותר קשה.
מה יגרום לאמריקאים להקשיב ולהתחשב? הדרך הפשוטה ביותר להגיע לתוצאה כזאת היא לקוות שהאיראנים, או לדאוג לכך שהאיראנים, יעשו דבר שיחזיר את הקשב לישראל ויעביר את הרוגז לאיראן. ישראל עשויה להשתמש בכלי הלבנוני כדי להשיג תוצאה כזאת. היא תתעקש על המשך הפעילות בלבנון בתיאום עם האמריקאים, ובאופן שיגרום לאיראנים לעשות שגיאה. אולי זה מה שהיא כבר עושה, אבל בינתיים ללא תוצאות. האמריקאים מרסנים את ישראל, האיראנים לא מתפתים להיכנס למלכודת. אפשר לומר: הם שגו לא מעט בשנתיים האחרונות, ולמדו לקח. בחודשים האחרונים לא עשו שגיאות. אם לא היו האויבים המרים שלנו, אפשר היה להתרשם בקול רם מקור הרוח שלהם מול משבר קיומי. הם הצליחו לגרום לאמריקאים – שוטים כאלה, או ציניקנים כאלה, קשה למצוא כל יום – לתת להם מושב בקבוצה שאמורה להסדיר את הפסקת האש בלבנון.
דרך שנייה לזכות בקשב כרוכה בסיכון. היא כרוכה בעימות. האיראנים הוכיחו בחודש האחרון שארה״ב לא ששה לעימות, אם מתברר לה שיש לו מחיר. גם ישראל חזקה מספיק כדי לחולל מהומה שתגבה מהאמריקאים מחיר. אלא שכרגע האמריקאים מתרשמים שאינה נחושה דיה לעשות זאת. האיראנים הבינו שארה״ב לא תלך לעימות קשה ויקר. האמריקאים מבינים שישראל לא תלך לעימות קשה ויקר. אין לה כרגע הנהגה שיכולה להוביל מהלך כזה. אין לה יעדים ברורים שהציבור יקבל. כן – נתניהו ושריו יכולים לומר שהאיום קיומי ושאין מנוס מעימות עם האמריקאים. באותה מידה הם יכולים לומר שהשמש זרחה – ולמרות שהיא כבר גבוה בשמיים מחצית מהציבור תרכיב משקפי שמש ותצא לבדוק, ליתר בטחון. עד כדי כך האמון בהם נמוך.
כך נראים היחסים המיוחדים של ישראל ואמריקה בשנה השנייה לכהונה השנייה של דונלד טראמפ. כך נראים יחסים – כמו שטראמפ אמר – בין ״פרטנר גדול ופרטנר מאוד קטן״. צריכה האמת להיאמר: ישראל תמיד הייתה פרטנר מאוד קטן של אמריקה. אלא שביחסים עם פרטנר קטן, הנימוס מחייב לא להזכיר לו כמה הוא קטן.
זוכרים את הדבר הזה – נימוס?
פרטנר הפכפך
טראמפ הוא סימפטום – וגם מחולל – של עידן ללא נימוס. גם ישראלים לא מצטיינים בנימוסים. גם לא בהכרת תודה. אם היו משנים את דעתם על ממשלתם-שלהם במהירות שבה הם משנים את דעתם על ממשלות אחרות – היו מחליפים ממשלה כל חודשיים. אם היו משנים את דעתם על מנהיגם-שלהם במהירות שבה שינו את דעתם על טראמפ – נתניהו היה יושב בבית מזמן.
הנה סיפור של 50 ישראלים. את כולם מצאנו לגמרי במקרה. הם השיבו לסקר שהיתה בו שאלה על טראמפ לפני חצי שנה, והשיבו שוב לאותה שאלה השבוע, כאשר ערכנו את הסקר השבועי שממנו אנחנו גוזרים תחזית מנדטים לחדשות 13. לפני חצי שנה שאלנו כך: ״בביקורו האחרון של דונלד טראמפ בישראל, מספר אישים ובהם ראש הממשלה אמרו שהוא הנשיא הכי ידידותי לישראל אי פעם. האם לדעתך…״ – וכאן באו התשובות: ״זו אמירה מאוד נכונה״, ״קצת נכונה״, ״קצת לא נכונה״, ״לא נכונה״. לפני חצי שנה (זה היה סקר ל-JPPI), רוב גדול אמרו שהאמירה נכונה. שלושה מכל ארבעה ישראלים. כמעט ארבעים אחוז אפילו אמרו ״מאוד נכונה״. כלומר, אין ספק. לא היה נשיא כנשיא הזה.
חלפו כמה חודשים. מאז, טראמפ הוכיח כמה הוא יכול לקרב את המדינות – עד כדי תקיפה משותפת על אויב משותף – וכמה הוא יכול להרחיק אותן – עד כדי נזיפות פומביות, השפלות מביכות, הנחיות מגבילות. היהודים נוהגים לחשוב על עצמם שהם עם שיש לו זיכרון ארוך. במקרה של טראמפ הוכיחו השבוע כמה הזיכרון קצר. האמון בנשיא ״הכי ידידותי אי פעם״ בקריסה. כששאלנו אם הוא נשיא טוב או רע לישראל, ארבעה מכל עשרה כבר אומרים ״רע״. רק שניים מתוך עשרה אומרים ״טוב״. השאר פשוט במבוכה – לא יודעים. כשחזרנו על השאלה מלפני חצי שנה, אפשר היה לזהות עוד קריסה. מכמעט שבעים וחמישה אחוזי ״הכי ידידותי״ לסביבות חמישים אחוזים. זה בכלל הציבור. אבל אז מצאנו את החמישים משיבים שענו לשאלה פעמיים, גם אז וגם עכשיו. הגרף מלמד מה קרה להם. ולא – הם לא המדגם המייצג. אמרנו, במדגם המייצג יש קצת יותר ממחצית שעדיין אומרים שטראמפ ״הכי ידידותי״ (וזה מסגיר מה הם חושבים על האחרים. אם הדבר הזה הוא עדיין לדעתם הכי ידידותי, כנראה שהם לא מזהים נשיא ממש ידידותי בעשורים האחרונים). אבל בכל זאת מעניין להציץ בחמישים הישראלים האקראיים האלה שפשוט יצא שהשיבו פעמיים לאותה שאלה, ושלפני חצי שנה חשבו שטראמפ הוא מי יודע מה והיום הם חושבים שהוא בכלל לא מי יודע מה.
במקרה, בדיוק השבוע, גם מכון הסקרים פיו פרסם סקירה נרחבת על מצב האמון בטראמפ ברחבי העולם. ניכר בה שביחס לישראל כבר איננה אקטואלית. לפי פיו – ישראל היא המדינה שבה האמון בטראמפ הוא השני הכי גבוה מ-36 מדינות. רק הפיליפינים מקדימים אותה, ובפער קטן. אצלם, 68% נותנים אמון בטראמפ, אצלנו 66%. רק שימו לב מתי נאספו הנתונים: פברואר עד מאי. ואנחנו כבר בסוף יוני. אנחנו כבר אחרי שהתברר שטראמפ של אתמול אינו טראמפ של היום. ובעצם התברר, שטראמפ של אתמול הוא בדיוק טראמפ של היום, רק שאתמול האופי שלו, ההפכפך, הלעומתי, הגס רוח, קצר הרוח, התוקפני, התועלתני, הציני – אתמול התאים לנו, והיום קצת פחות. אז מיהרנו לשכוח.
אפשר כמובן להבין את ההיפוך הפתאומי של הישראלים ביחסם לטראמפ. הוא התהפך עלינו, אנחנו מתהפכים עליו. אבל אפשר ללמוד מזה משהו על האופי הלאומי שלנו, על התלות שפיתחנו בנשיא האמריקאי ובחיבתו, על הציפיה המוגזמת שלנו מהנשיא האמריקאי – טראמפ, או כל אחד אחד. כגודל הציפיה גודל האכזבה. ובמילים אחרות, אם היינו זוכרים טוב יותר שטראמפ אינו הנשיא שלנו, אלא נשיא של אומה אחרת – ואם היינו זוכרים שיש סוג של אופי שבסופו של דבר מתפרץ – לא היינו מאמינים בו כל כך באדיקות קודם – ולא היינו מתאכזבים ממנו כל כך בחדות עכשיו.
סקר המדד: תמונת מצב פוליטית: מנדטים, גושים ועמדות הציבור
פרטנר נחוש
הנה ציטוט די מוכר, שההיסטוריה שלו שווה שיחזור. ״זה לא הזמן לחולשה, ג׳ורג׳״. או: ״זה לא הזמן לפיק ברכיים״. או: ״זה לא הזמן להסס״. למילה ״Wobbly״ – זאת המילה שמרגרט תאצ׳ר השמשה בה בשיחה עם ג׳ורג׳ בוש – אין מקבילה מדויקת בעברית. אבל זה מה שאמרה. מתי? אחרי הפלישה של סדאם חוסיין לעיראק. באילו נסיבות? הנה, כאן מתחיל השחזור.
ישנו הסיפור הנפוץ, אגדת הפולקלור שמסרבת למות: סדאם פלש, בוש הבין שיש לבלום אותו, אבל לא היה מספיק נחרץ. תאצ׳ר, שפגשה את בוש באספן, קולורדו, ממש באותו היום, הזריקה לנשיא נסיוב של נחישות. הגרסה הזאת מציבה את תאצ׳ר בעמדת המנהיגות המובילה. היא שדוחפת את הנשיא האמריקאי לפעולה. ״זה לא הזמן להשתפן״.
הסיפור הפחות נפוץ גם קצת פחות מסעיר. תאצ׳ר אכן השתמשה במשפט הזה, ואכן עשתה זאת בהקשר של עיראק. אבל זה היה בשיחת טלפון, כמה שבועות לאחר תחילת המשבר, והדיון היה הרבה פחות דרמטי. זה היה בתקופה שבה בוש גיבש את הקואליציה שבסופו של דבר תדחוק את סדאם בחזרה לעיראק. הוא העדיף, בתקופה הזאת, להיות זהיר, ולא מדי אגרסיבי. לכן אפשר לספינות עיראקיות לעבור בלי לירות בהן. תאצ׳ר חשבה שצריך להעלות את רמת התוקפנות. ויכוח טקטי – לא על השאלה אם, אלא על השאלה איך, כמה מהר, באיזו עוצמה.
הגרסה הזאת היא כנראה הגרסה הנכונה. היא מציבה את בוש בעמדת המבוגר האחראי, ואת תאצ׳ר כמי שאולי קצת אצה לה הדרך. במציאות – שני המנהיגים היו נחושים מאוד לבלום את עיראק. ספר חדש על הנשיא ג׳ורג׳ הרברט ווקר בוש: ״41 – ג׳ורג׳ אייצ׳ דבליו בוש וסופו של הממסד האמריקאי״, מתאר את פגישתם באספן ביום הפלישה כך: ״הן בוש והן תאצ’ר עוצבו על ידי הטלטלה של שנות ה-30, כאשר הבדלנות מנעה מאירופה ומארצות הברית להגיב נחרצות לאיום הגובר של אדולף היטלר. הלקחים מאותה תקופה הובילו אותם למסקנה המשותפת: הם אינם יכולים לאפשר לדיקטטור מגלומן לסכן את היציבות העולמית. ׳אם עיראק תנצח, אף מדינה קטנה לא תהיה בטוחה. הם לא יעצרו כאן׳, תאצ’ר הזהירה את הנשיא״.
ככל שהמשבר התפתח, אמרה תאצ׳ר לימים, היה ברור לה שבוש זיהה דמיון בין הפלישה של סדאם לכווית לבין הסיפוח של היטלר באוסטריה ובצ’כוסלובקיה. היא באה לחזק, ויצאה מחוזקת. ספרו של ההיסטוריון לורנס ג׳ורדם הוא במידה שווה שיר הלל לדור המנהיגים ההוא, ושיר תוגה על דור המנהיגים של ימינו. בוש – האב – הוא כמעט האנטיתזה של דונלד טראמפ. כשנחת בבית הלבן הביא איתו מטען של לוחם, דיפלומט, איש אדמיניסטרציה, פוליטיקאי. ג׳ורדם מספר על הוויכוחים שלו בוש עם כותבי הנאומים שלו. בכל מקום שכתבו מילים כמו ״אני הנחיתי״ או ״אני הוריתי״ או ״אני הובלתי״ – בוש מחק. הם אמרו לו: אתה מוכרח לקחת קרדיט. בוש אמר: אני לא מדבר כך. בעיראק הוכיח שיש טעם בנחישות, בהגדרה ברורה של מטרות, בביצוע קפדני, באסטרטגיית יציאה. כאשר סיים את תפקידו, לאחר קדנציה אחת בלבד, אמריקה הייתה בשיא כוחה. כל הנשיאים שבאו אחריו לא התקרבו ברמת המוכנות שלהם, הבשלות שלהם, הרצינות שלהם, לנשיא ההוא.
נתניהו אינו תאצ׳ר. הוא האיש שטראמפ אמר לו שכבר נמאס לכולם. טראמפ אינו בוש. הוא האיש שלא מוחק ״אני״ אלא מוסיף ״אני״.
לכן, ספק אם נותר בעולם מי שיכול לומר לטראמפ שזה לא הזמן לפיק ברכיים. ובעיקר – ספק אם יש מי שיקשיב.
בעניין החרדים: הספר החדש של שמואל רוזנר – לרכישה
