1.
נפרק את מה שאמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחלקיו:
“בשלב מסוים במלחמה לא הייתה לנו מספיק תחמושת”. זה נכון. זה ידוע.
״ולוחמים נפלו״. בזה אין ספק.
עכשיו נחזור על המשפט כולו, כי הוא המשפט שסיפק כותרות: “בשלב מסוים במלחמה לא הייתה לנו מספיק תחמושת, ולוחמים נפלו״. האם הם נפלו בגלל שהייתה חסרה תחמושת? נתניהו רומז שכן, אך לא אומר כך. אולי היה קשר סיבתי – בגלל שלא היתה תחמושת לוחמים נפלו. אולי זה היה פשוט קשר עלילתי – בזמן שלא הייתה תחמושת גם נפלו לוחמים.
״חלק מאובדן התחמושת הזה הגיע גם כתוצאה מאמברגו״. כאן מתחיל ויכוח. אבל נתניהו אינו מקבל ההחלטות היחיד בישראל, כולל בקרב מי שישבו אז קרוב למוקדי קבלת ההחלטות, שחושב שהיה מעין אמברגו. לא אמברגו ממש – אבל גרירת רגליים, רמזים שאם ככה אז ככה, לחצים שקשרו את אספקת הנשק לקבלת החלטות בישראל. אגב – אין בזה חדש, וגם אין בזה פגם. בעל המאה, כך מקובל אצלנו, הוא בעל הדעה. אי אפשר גם לבקש וגם לצפות לקבל ללא תמורה. האמריקאים נותנים, אז יש להם תנאים. היו לביידן – ויש גם לטראמפ (יכול להיות שההבדל הוא שהתנאים של טראמפ פחות מקשים עלינו, אבל העקרון הוא אותו עקרון).
״זה השתנה לבלי היכר עם כניסת הנשיא טראמפ״. נכון. טראמפ היה נדיב יותר בעניין התחמושת. ומצד שני, הוא – לא ביידן – הנשיא שכפה על ישראל את הפסקת המלחמה וקבלת תוכנית עשרים הנקודות (אם ביידן היה מגיש את אותה תוכנית מילה במילה, ספק אם נתניהו היה מגיב להצעה באותה נדיבות מתרפסת).
״אבל אנחנו הגענו לבגרות ביטחונית. אנחנו חייבים שתהיה לנו תעשיית נשק רובוסטית ועצמאית״. זו אמירה מוקדמת ומוגזמת. אנחנו כנראה רוצים להיות במצב שנתניהו מדבר עליו. אנחנו כנראה עוד לא הגענו למצב הזה. האם נגיע? זה מחייב לפחות שני דברים: כושר פיתוח והמצאה של מדענים ומהנדסים מצויינים – שלא בטוח שממשלת נתניהו מעודדת את חינוכם. הקצאת משאבים כלכליים רבים לאגירה של תחמושת – שמשמעותה ויתור על הקצאות לדברים אחרים, פחות חשובים (ולא, עצירת הפרסים הספרותיים לא מספיקה כדי לממן מחסני חירום מלאים).
2.
לא מעט דוברים ביקרו את ראש הממשלה על דבריו. בצדק ביקרו. בצדק אמרו שדברים מעין אלה הם סוג של כפיות טובה (ראו את דבריו של השגריר לשעבר מייק הרצוג). ביידן עמד לצידה של ישראל מייד, בנחרצות, בנחישות, באופן פומבי. הוא בא לבקר. הוא סיפק סיוע. נכון – היו לו גם דעות, והיו גם דרישות, והיו גם הצעות מופרכות. זה המחיר של חיים בחסות של מעצמה. הניסיון לרמוז שבגללו נהרגו חיילים ישראלים פשוט מכוער. האחריות לחייהם של חיילים ישראלים היא אחריותו של ראש ממשלת ישראל, לא של נשיא ארצות הברית. האחריות שלישראל תהיה מספיק תחמושת היא אחריותו של ראש ממשלת ישראל, לא של נשיא ארצות הברית.
לצד זאת ראוי לומר: אין טעם לגלגל עיניים, ולהעמיד פנים שהאמריקאים לא עיכבו משלוחי תחמושת לישראל, ולא הפעילו לחץ על ישראל. מספיק ששר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, הניח את היד על הברז, חצי ברמז, כדי שעמיתיו בישראל יקלטו את המסר. ארה״ב לא רצתה שישראל תתקוף בלבנון בתחילת המלחמה. ארה״ב העמידה קשיים לקראת המתקפה ברפיח. אפשר לחשוב שהאמריקאים צדקו או טעו, אפשר לחשוב שהציגו הסתייגויות סבירות או מופרכות, אבל לא צריך להכחיש את האמת: ממשל ביידן תמך בישראל מייד בתחילת המלחמה, וראוי לתודה. אחר כך הציב על דרכה מכשולים, חלקם בגלל שהיו בממשל אישים שהסתייגו מדרך הפעולה של ישראל, וחלקם בגלל לחצים פוליטיים כבדים לרסן את ישראל.
כמה מנדטים יקבל בנט? וכמה בן גביר? בואו לחזות את תוצאות הבחירות
3.
מה נתניהו בעצם רצה לומר? מה התכלית של רמיזות מהסוג ששיגר? אחת כמעט ברורה מאליה: לספק לציבור הצמא לאשמים עוד אשם שאיננו נתניהו עצמו. אם חיילים ישראלים נהרגו בגלל אמברגו של ביידן, זה אומר שהם כנראה לא נהרגו בגלל מחדל של נתניהו. וזה המסר. די ברור, כמעט מיומה הראשון של המלחמה, שנתניהו מבקש לחלק את עוגת האשמה בין כמה שיותר שחקנים, שאף אחד מהם איננו הוא עצמו. יש מי שחושבים שהמעשה שלו הוא פשוט בריחה מאחריות. יש מי שחושבים שהוא באמת לא אשם – אשמים הצבא, השב״כ, קודמו בתפקיד, רמטכ״לים לדורותיהם, היועצת המשפטית, וגם ביידן. כולם כולם. לא הוא. אם רק היו מעירים אותו, הכל היה נראה אחרת.
ובכל זאת ראוי לשאול: למה להוסיף את ביידן לרשימה – לא מספיקים כל מי שיש בישראל, ושאפשר להאשים בזוועות המתקפה והמלחמה?
ננסה תיאוריה קצת בומבסטית, אבל נדמה לי שיש בה ממש: כי לנתניהו טוב לרוץ במערכת בחירות לא רק נגד בנט, או לפיד, או השמאל, או הקפלניסטים, או הדיפ סטייט. טוב לו לרוץ גם נגד ביידן. טוב לו לקשור את כל החבילה: שופטי העליון, קרן וקסנר, האליטות, אהוד ברק, אהרן ברק, המפלגה הדמוקרטית, הפצ״רית, אוניברסיטאות העלית, הרצי הלוי, ערוצי התבהלה – את כל אלה הוא ינסה לסמן כאנשים של ביידן – ומולם יציב את עצמו ואת אוהדיו – האנשים של טראמפ. כך הופכים ויכוח מקומי על אחריות ואשמה לסעיף במאבק גלובלי שנתניהו במרכזו. יש מחנה השמאל, שאפשר לזהות עם אירופה, עם ביידן, עם הרווארד, עם מקרון, עם אנרכיסטים, עם הקרן החדשה, עם שקמה ברסלר. מולו יש מחנה לאומי של טראמפ – מחנה מפציצי איראן, מרסקי וונצואלה, כובשי גרינלנד, חושפי צביעות הפרופסורים, אומרי האמת בפנים, הלא מנומסים, הלא מתנצלים. כשנתניהו מכה בביידן, הוא מרים את עצמו ממדמנת המריבה של הפוליטיקה הישראלית הקטנה, ונוסק למרומים במסגרת מאבק גלובלי על עתיד המערב.
4.
וביידן לא פופולרי. לא בקרב כלל הישראלים, ועוד הרבה פחות מזה בקרב מי שעשויים להצביע בעד נתניהו. לפני כמה חודשים, בביקורו בישראל, טראמפ אמר (בכנסת) שבממשלים של ברק אובמה וג׳ו ביידן היתה ״שנאה כלפי ישראל״. עד כדי כך: שנאה. 46% מהיהודים בישראל סבורים שזה תיאור נכון של המציאות (יש עוד 22% שסבורים שזה נכון לממשל אובמה, אך לא לממשל ביידן). כמעט מחצית מהיהודים בישראל, 39% מכלל הישראלים, סבורים שבממשל ביידן הייתה ״שנאה״ לישראל. לא תתקשו לנחש מי חושבים כך בשיעור גבוה במיוחד. 74% ממצביעי הליכוד. 76% ממצביעי הציונות הדתית. רוב גדול של החרדים, של תומכי עוצמה יהודית. רוב גדול של תומכי הקואליציה.
וטראמפ כמובן פופולרי. בישראל (באמריקה מצבו פחות מזהיר). 82% מתומכי הליכוד אומרים שהוא הנשיא הכי טוב אי פעם לישראל, ועוד 15% די מסכימים לזה. כלומר, קרוב מאוד למאה אחוז. וזה עוד יותר טוב מזה: ביידן לא אהוד מהימין-מרכז וימינה. טראמפ אהוד למדי כמעט עד השמאל. אפילו במחנה של מי שמזדהים כ״מרכז-שמאל״ עדיין יש רוב שמסכימים, לפחות במידת מה, עם האמירה שטראמפ הוא הידידותי ביותר לישראל אי פעם. מכאן – שנתניהו מזהה את עצמו עם נשיא ידידותי בעיני כמעט-כולם, ונלחם (כלומר, אומר דברים לא יפים) על נשיא שאינו ידידותי בעיני כולם. הוא כמובן לא עושה את זה כדי למצוא חן בעיני תומכים של יאיר לפיד, או יאיר גולן. אלה אבודים מבחינתו. הוא עושה את זה עם הפנים לתומכים של נפתלי בנט או של יועז הנדל. אלה שנמצאים באזור חיוג ״אולי עוד נעבור מחנה״. מתומכי בנט – כמעט שליש (30%) חושבים שבממשל ביידן היתה שנאה לישראל. 81% חושבים שטראמפ הוא הידיד הכי גדול אי פעם. n״המילואימניקים״ של יועז הנדל יותר ממחצית חושדים בביידן, כמעט תשעה מכל עשרה מהם נותנים קרדיט גדול לטראמפ. לאלה נתניהו מדבר. הוא מדמיין את הישראלי הזה אומר לעצמו: אני עם טראמפ, וברור לגמרי מי בישראל מייצג את המחנה שלו. מי שמדבר לא יפה על ביידן.
איך יופי וכיעור משפיעים על העמדות, ההתנהגויות, הציפיות והיחסים שלנו
