לא קל לומר: טעיתי. לא קל לאדם, לא קל לציבור, לקהילה, למדינה. החוקרים רוס, לפר והבארד הוכיחו את מה שכינו ״התמדה בתפיסה עצמית ותפיסה חברתית״. מחקרם המקורי מרתק, אבל מלמד את מה שכולנו אמורים להבין מתצפית על סביבתנו. בני אדם דבקים בעמדותיהם גם לאחר שמתברר ללא צל של ספק שטעו. ואם כך כשאין ספק שטעו, קשה עוד יותר כשיש ספק – כשמתברר שאולי טעו, כשמתברר שכנראה היו נחרצים מדי, אבל לא בטוח, כשמתברר שעמדתם המקורית לא הובילה לתוצאה טובה, אבל מי יודע, אולי בעתיד עוד תוביל.
קשה לכולם, קשה גם לישראלים. יותר משמונים אחוז מהם, יותר מתשעים אחוז מהיהודים, תמכו במלחמה שכונתה כאן ״שאגת הארי״. היום, רובם סבורים שלא התקרבה להשיג את מטרותיה. וזה על פי סקר שנערך עוד לפני ההודעה על חתימת ההסכם שלפחות כרגע מסיים את העימות באופן רשמי ואולי סופי. ערב ההסכם, 64% מהיהודים כבר אמרו שיהיה ״לא טוב לישראל״. עוד רבע אמרו ש״מוקדם מדי לדעת״. מותר להניח שהסקרים הבאים ילמדו על שיעור גבוה הרבה יותר של ישראלים שסבורים שההסכם רע.
כלומר: ישראל יצאה למלחמה. היו לה מטרות מסוימות שרצתה להשיג. חלקן מוצהרות באופן מלא – הוצאת האורניום המועשר מאיראן. חלקן מוצהרות באופן חלקי – מה שראש הממשלה כינה ״יצירת התנאים״ לשינוי משטר באיראן, שזה, כמו שאמר השבוע מפקד חיל האויר לשעבר אמיר אשל, ״ללכת עם ולהרגיש בלי״. חלקן ידועות ומוסכמות – גדיעת הקשר של איראן עם השלוחות הטרוריסטיות שלה, עצירת פרוייקט הטילים שלה. כמה מהמטרות הושגו? כאן צריך להימנע מאמירות בינאריות. העובדה שחלק גדול מהן לא הושגו לא אומרת שבמלחמה לא היו הצלחות. פרויקט הטילים נפגע. אפשר כמובן לשקם את מה שנפגע, אבל הוא נפגע. השיקום ייקח זמן. גם פרויקט הגרעין נפגע. והיו עוד לא מעט הצלחות טקטיות במלחמה נגד איראן, שהמשטר יידרש להשקיע מאמץ וזמן כדי להתאושש מהן.
אלא שלמלחמה לא יוצאים במחשבה על הישגים טקטיים, יוצאים אליה במחשבה על יעדים אסטרטגיים. את אלה, ישראל לא השיגה. לא שינוי משטר, לא גרעין, לא טילים, לא רשת טרור. חלק גדול מהאחריות לכישלון נופל על כתפיו של הנשיא דונלד טראמפ. הוא קיווה להישג מהיר, וכאשר ההישג סירב להתגשם מיהר להתייאש ולוותר. הוא ממשיך לומר שלא יאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני. אולי הוא מתכוון לזה. כמותו אמרו לפניו גם ביידן, אובמה, בוש, קלינטון. אף אחד מהם לא יצא למלחמה כדי לוודא שכך יהיה. אף אחד מהם לא בחן את כושר העמידה של איראן ואז התקפל מולו.
נחזור לקושי לשנות עמדה. מתי יגיע הרגע שבו צריך ישראלי לומר לעצמו: תמכתי ביציאה למלחמה וטעיתי בזה? כאמור, זו שאלה שנכונה כמעט לכל אחד מאיתנו. תשעה מכל עשרה. קל לומר: מטרות המלחמה לא הושגו. כמובן, לא נעים לומר את זה, מטריד לומר את זה. אבל קל. הן לא הושגו – וזו אחריותם של המדינה, ראש הממשלה, צה״ל, הנשיא האמריקאי. הם אלה שקיבלו החלטה שסופה אי הצלחה. קשה יותר לומר: גם אני לא הערכתי נכון את המצב. גם אני חשבתי שנכון לצאת למלחמה הזאת. משמע, גם אני חשבתי שהמטרות ברות השגה. משמע, גם אני נפלתי לאותה מלכודת של ציפיות מוגזמות.
כמה מהישראלים אומרים ״טעינו״? נתחיל בחדשות טובות, וקצת מפתיעות. בסקר של JPPI מהשבוע שעבר, כמעט לא מצאנו ישראלים שתמכו במלחמה ועכשיו אומרים שלא תמכו בה. כלומר, יש מעט מאוד ישראלים שכבר לקו באמנזיה נינוחה. כחמישית מהישראלים אמרו ״לא תמכתי במלחמה״. כעשירית מהיהודים אמרו כך. אלה בערך המספרים הנכונים. כלומר, מי שתמכו עדיין מודים שתמכו.
לחצו כאן להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
עכשיו נשאל, וכמה מהם אומרים היום – ואם תרצו, מודים היום – שלנוכח התוצאות תמיכתם הייתה כנראה משגה? התשובה היא: חמישית. עשרים אחוז. 7% מכלל המשיבים אמרו שתמכו במלחמה ״ואני חושב/ת שטעיתי״. עוד 13% בחרו באפשרות קצת רכה יותר, אבל דומה בכיוון הכללי: ״תמכתי במלחמה ואני לא בטוח/ה שזו הייתה העמדה הנכונה״.
זה אומר כמובן שרוב גדול של ישראלים עדיין סבורים שתמיכתם במלחמה, הגם שתוצאותיה אינן משביעות רצון, הייתה המעשה הנכון. כמעט כל מי שתמכו במלחמה ומזדהים כתומכי ״ימין״ אומרים שצדקו בתמיכתם בה – 96%. את מי שסבורים שייתכן שטעו אפשר למצוא בעיקר במרכז ובשמאל-מרכז. תמיכתם של הישראלים באלה במלחמה – בתחילתה – הייתה גבוהה מאוד. עכשיו הם מתלבטים אם צדקו או טעו. הם תוהים אם נסחפו בהתלהבות של היציאה לקרב, אם התרגשו מדי מרעם המטוסים, מכוח ההפתעה של הפצצות, מחיסול ההנהגה האיראנית, מהשליטה בשמי איראן. הישראלים האלה אומרים: תמכנו – אולי טעינו. זו לא אמירה קלה. זו לא אמירה טריוויאלית. כי ממנה משתמעת גם הכרה באפשרות של הבנה, אולי אפילו קבלה, של מה שהוביל את הנהגת ישראל למהלך שמתברר כמשגה.
על בנימין נתניהו מוטלת האחריות לחשוב על המטרות של ישראל, על האמצעים שבידיה, ועל יכולתה להשתמש באמצעים כדי להשיג את המטרות בזמן נתון. נתניהו בחן את האמצעים, הגדיר, פחות או יותר את המטרות, ובדיעבד מתברר שהחישוב שעשה כנראה לא נכון. כמובן – נכון לרגע זה, כי במזרח התיכון הכול יכול להשתנות בתוך רגע. אלא שנתניהו לא טעה לבד. איתו טעו גם רוב הישראלים. כולנו ידענו פחות או יותר מה ישראל יכולה לעשות. ראינו במו עינינו את היכולות לפני שנה, במלחמה הקודמת. כולנו ידענו פחות או יותר מה המטרות שחשובות לישראל. כולנו ידענו גם מי הוא נשיא ארצות הברית, על יתרונותיו וחסרונותיו. כולנו ראינו את התמונה – וכמעט כולנו חשבנו שלנוכח התמונה המצטיירת נכון לישראל לצאת למערכה המשותפת עם ארה״ב נגד איראן.
אם זאת הייתה טעות – גם אנחנו טעינו. זה לא מוריד אפילו גרם של אחריות מההנהגה, שתפקידה לשקול בכובד ראש מהלכים הרי גורל כמו מלחמה. זה כן מלמד משהו על מצבנו, על יכולת ההערכה שלנו, על הנטייה המסוכנת שלנו להיסחף, על הקושי שלנו להעריך נכונה את המכשולים בדרך להשגת מטרות.
בעניין החרדים: הספר החדש של שמואל רוזנר – לרכישה
