כל מי שניסה להבין את משמעות ההסכמה על ״התפרקות מלאה של חמאס מנשקו״, זו לשון הודעת הנשיא דונלד טראמפ, חזר עם יותר שאלות מתשובות. מתי תהיה התפרקות ותמורת מה. איזה צעד יבוא לפני איזה צעד אחר. מה משמעות המילה התפרקות והיכן יהיה הנשק. למה הכוונה במילה ״נשק״. ועוד ועוד. כבר ברור שלחמאס יש תוכניות: קודם שישראל תתחיל לסגת מהרצועה, אחר כך נראה. כבר ברור שלישראל יש השגות: היא מסרה כמה מהן לטוני בלייר, שמנהל את האירוע מטעם הקהילה הבינלאומית. יש כאן שיקולים של אסטרטגיה וטקטיקה, יש שיקולי פסיכולוגיה ותדמית, יש שיקולי מעמד ופוליטיקה. איראן – הסבירו טראמפ ואנשיו – רצתה שחמאס ידחה את העסקה. משמע, ניצחון על איראן. אבל אפשר להניח גם את ההפך: חמאס לומד מאיראן שמול ארה״ב מה שצריך זה בעיקר סבלנות, ועם הזמן הדרישות מצטמצמות והכף שנטתה לכיוון מסוים, מתחילה לנטות לכיוון השני.
מה חמאס רוצה לא קשה לנחש: לשמור על כמה שיותר נשק, ולהרוויח במקביל שליטה על הרצועה, שתלך ותגדל ככל שצה״ל יכווץ את נוכחותו. אם חמאס צריך להפקיד רקטות במקום שאפשר יהיה למשוך אותן ממנו כשיעלה הצורך, ובתמורה יקבל נסיגה של צה״ל לקו אחורי יותר, ופתיחה של ערוצי אספקה ושיקום, זו לא עסקה רעה. נכון, במקביל אמור להיכנס גם כוח לא חמאסי כדי לנהל את השטח. נדמה שמזה ראשי חמאס לא מודאגים. כוחות כאלה נמלטים כאשר המציאות נעשית קשה. כלומר, חמאס יקבע – או לפחות סבור שיקבע – מתי ייכנסו, מתי יצאו, ומה יוכלו לבצע.
מה ישראל רוצה לא קשה לנחש: באוגוסט 2025, בדיוק לפני שנה, יצאה הודעה ממשרד ראש הממשלה, ובה פורטו חמישה עקרונות. פירוק חמאס מנשקו, חזרת כלל החטופים, דה-מיליטריזציה של הרצועה, שליטה בטחונית ישראלית על הרצועה, הקמת אדמיניסטרציה חלופית, שאינה חמאס או הרשות הפלשתינית. כמה מהעקרונות הללו נענים כעת? החטופים כבר חזרו. פירוק הנשק – הנשיא אומר שכן, אבל יש לברר מהו ״נשק״. אדמיניסטרציה חלופית אכן אמורה לקום. שליטה בטחונית ישראלית, לא לגמרי ברור מה זה כולל והיכן. דה-מיליטריזציה של הרצועה, שוב לא ברור מה זה כולל והיכן (לפי ההסכמה, הנשק של חמאס יישאר ברצועה, גם אם לא בידיו, האם זה דה-מיליטריזציה?).
מאוד ייתכן שכל מה שיש כאן הוא מלחמה על נרטיב. חמאס יאמר: אנחנו מוכנים להתפרק – הסכמנו – אבל ישראל מסרבת לסגת. ישראל תאמר: קודם שחמאס יתפרק, אחר כך ניסוג (וזה כמובן לא יקרה). מי יכריע בשאלה מה צריך לבוא קודם? בממשלת ישראל חוששים ממצב שבו המכריע הוא טראמפ, כי הכרעתו עשויה להיות לא נוחה. נניח שיאמר: צאו, ואני אדאג שלא יהיה נשק – ישראל תסכים ותצא, או תיכנס אתו לעימות? נניח שיאמר: אתם מתעסקים בפרטים תפלים, ישראל תקבל את הדין, ותראה את חמאס מפקיד את הנשק במחסנים שיש לו עבורם מפתח רזרבי?
סקרנים וסקרניות: בואו לשמוע את הפודקסט השבועי של הקיפוד והשועל
מלחמה על נרטיב תהיה לא רק בין ישראל לבין חמאס, בתקווה לזכות באהדה או יתרון בקהילה הבינלאומית. תהיה מלחמה על הנרטיב גם בתוך ישראל, שמתקרבת לבחירות.
ברור שלאופוזיציה יהיה עניין להוכיח שההסכמה לא מממשת את מה שנתניהו הבטיח. האופוזיציה תאמר: הנה עוד נצחון מוחלט שהובטח ולא בא. הנה עוד תכתיב אמריקאי שנתניהו, החבר הכי טוב של טראמפ, נאלץ לקבל. הנה עוד הישג טקטי של צה״ל שמוסמס בחודשים או שנים של התמהמהות מדינית. במקום שישראל תקבע מה יקרה ברצועה, מישהו אחר קובע בשבילה, והיא נאלצת לקבל את הדין.
מה שפחות ברור הוא מה תעשה הקואליציה, והאם תשמור על מסר מאוחד. האם בצלאל סמוטריץ׳ יברך על ההסכם וינסה לשכנע את תומכיו המפקפקים שזה הניצחון שייחלו לו, או שיתקוף את ההסכמה כדי למשוך קולות ימין מהליכוד אליו? האם שרי הליכוד יתיישרו, ערב פריימריס, עם החלטה שחמאס משווק כניצחון דיפלומטי. האם חברי הכנסת הנרגנים, אלה שדורסים אחד את השני כדי לקבל מקום ברשימה הצפופה, יאמרו לבוחרים שכן, זה הישג חשוב, ההישג שישראל קיוותה לו? נתניהו לכוד בצבת: מצד אחד טראמפ, מצד שני תאריך הבחירות. ראשי חמאס לא ינסו להקל עליו. הם ינסו להוכיח בכל דרך שמה שישראל הסכימה לו, למעשה גם אם לא להלכה, הוא המשך שלטון של חמאס בדרך קצת פחות בוטה. זה הכל. האמת – זה לא יהיה להם קשה. כי ישראלים, כבר מזה זמן, חושבים שחמאס לא הולך לשום מקום. בין קיץ 2025 לקיץ 2026 שיעור הישראלים שחושבים שחמאס יופל נחתך בחצי. שיעור הישראלים שחושבים שחמאס יישאר, כפי שהוא, או תחת כסות כלשהי, עלה משניים מכל ארבעה לשלושה מכל ארבעה. ובמספרים: 72%.
בסקר יוני של JPPI, 40% מתומכי הליכוד אמרו ש״שלטון חמאס יופל ולא יתקיים יותר״ בתוך כמה שנים. האם נתניהו יצליח לשכנע אותם שמה שקרה השבוע הוא מדרגה בדרך לפסגה שהם מקווים לה, או שיצטרך לבשר להם, שכמו מצביעים של מפלגות אחרות – נניח, ישראל ביתנו – הגיע הזמן להתרגל למסר חדש, למציאות חדשה, להסדר שאין בו התקרבות למימוש של חמשת העקרונות של השנה שעברה.
שוב – הדילמה היא בעיקר של נתניהו. לכל האחרים קל להחליט מה לומר. נתניהו צריך לחשוב האם ועד כמה הוא מתייצב מאחורי ההסכמה, וקובע שמדובר בהצלחה, ומנסה לשכנע את תומכיו שהוא צודק והאחרים לא יכולים לברך על תוצאה טובה פשוט בגלל שהם חמוצים מטבעם. או שאולי נתניהו יזהה שהתייצבות מאחורי ההסכם הזה תקשה עליו עוד יותר לנצח בבחירות. כי בוחרי ימין יפנו למפלגות קשוחות יותר, שאומרות את האמת העגומה על ההישג המפוקפק, ובוחרי מרכז יפנו למפלגות שלפחות לא מנסות למכור אשליות, והוא ייראה בעיקר קצת פתטי – עושה דברו של נשיא גחמני שהחליט להסתפק בפחות מניצחון לא רק באיראן אלא גם בעזה.
התגובה הראשונית מירושלים הצביעה על האפשרות השנייה כסבירה יותר. לנתניהו לא נוח לקבל את ההסכם. לכן, הוא מעמיס עליו הסתייגויות והערות ובקשות והבהרות. תאמרו: אם בלייר וטראמפ באמת רוצים שההסכם ייצא לפועל, אולי מוטב שיגררו קצת רגליים, ויחכו לאחר הבחירות, כאשר על הכיסא יישב מנהיג ישראלי שאין עליו את אימת בוחריו. הם יאמרו: אחרי הבחירות לא תהיה אימת בוחרים, אבל תהיה גם תהיה אימת שותפים קואליציוניים. נתניהו שתלוי בסמוטריץ׳ לא יוכל לממש הסכם כזה גם לאחר הבחירות. ואם לא מדובר בנתניהו, אז למה לחכות, למה שלא נעזור לזה לקרות?
