מתקפת שבעה באוקטובר שינתה את המצב הנפשי שלנו. היא שינתה את סדרי העדיפויות שלנו. היא שינתה במידת מה את הערכים שלנו. אולי לא את הערכים עצמם, אבל את משקלם בהיררכיית הערכים של כל אחד מאיתנו.
דוגמה: רובנו מאמינים שחופש דיבור זה דבר חשוב. רובנו מאמינים שבטחון לאומי זה דבר חשוב. כולנו מבינים שלפעמים יש מתח, או התנגשות, בין חופש דיבור לבין בטחון לאומי. הבוקר אפשר היה להיווכח בזה בראיון של רינה מצליח ועקיבא נוביק עם איל חולתא, לשעבר היועץ לבטחון לאומי. בראיון, מצליח ניסתה לגרור את חולתא לדיון על השאלה אם איראן כן או לא עלולה להפציץ את ישראל בגרעין – בהתחשב בכך (כך מצליח אמרה) שגם לישראל יש יכולת גרעינית. חולתא סירב להיכנס לדיון. סירב פעם, ואז עוד פעם. סירב להשיב, אפילו תשובה תיאורטית, על השאלה של מצליח. למה סירב? כי כמי שנשא בתפקיד רשמי בכיר, שמן הסתם יודע משהו על היכולת של ישראל, הוא מחויב בשתיקה.
זה מתח ידוע ומוכר: מצד אחד, הזכות לומר כל דבר. מצד שני, הצורך לשתוק כאשר דיבורים מסוימים עלולים לגרום לנזק חמור. הדימוי המוכר לעניין זה הוא על האיסור לצעוק ״שריפה״ כאשר אין שריפה באולם קולנוע הומה אדם. זכות הדיבור של הצועק אינה גוברת על זכותם של צופי הקולנוע לשבת בכיסאותיהם בבטחה, בלי לרמוס זה את זו במנוסה מבוהלת ומיותרת החוצה.
אז יש היררכיה. לפעמים גובר חופש הדיבור, לפעמים גוברת הזכות לביטחון. כך למעשה כל שני ערכים. תמיד יש היררכיה. התרבות היהודית מלמדת על היררכיה בביטוי ״פיקוח נפש דוחה שבת״. פיקוח נפש חשוב – שבת חשובה. כאשר יש התנגשות, פיקוח נפש גובר (אבל לא במקרה של ״שפיכות דמים״). וכל ההקדמה הזאת באה כדי לדבר על אחת ההיררכיות שלנו, כישראלים, אחרי שבעה באוקטובר.
באופן כללי, תמיד רצינו (רוב הישראלים) לנצח במלחמה.
באופן כללי, תמיד רצינו (רוב הישראלים) לא לפגוע בחפים מפשע.
באופן כללי, אנחנו מבינים שלעיתים יש מתח בין שני הרצונות האלה. דוגמה: כאשר ישראל מחליטה להתנקש בבכיר מאוד בארגון טרור, עולה השאלה בכמה חומר נפץ להשתמש. יותר חומר נפץ – והסיכוי לפגוע במטרה גדול יותר, אך גם הסיכוי לפגיעה לא מכוונת באנשים אחרים, שאין לישראל עניין להרוג. פחות חומר נפץ – ויורד הסיכון לפגיעה בחפים מפשע, אבל המטרה עלולה להינצל, או לברוח.
בעבר, כבר ברחו כמה וכמה יעדים לחיסול, כמו מוחמד דף, שחמקו. במלחמה הנוכחית, נדמה שחמקו פחות. למה? אני חושב שאחת התשובות היא, שישראל השתמשה ביותר חומר נפץ. הנה, ראו מה אמר שר הבטחון לשעבר, יואב גלנט, כאשר תיאר לעמית סגל ויונית לוי את החיסול של נסראללה בלבנון. ״הביצוע הוא ביום שישי, ביום ראשון שקדם לזה מגיעים אליי הרמטכ”ל, מפקד חיל האוויר ואחרים, מציגים את המבצע על חיסול נסראללה, איפה הוא נמצא וכן הלאה. ואני אומר להם, ׳מה סיכויי ההצלחה?׳ והתשובה שאני מקבל, ׳90 אחוז׳. שאלתי אותם, ׳כמה טון חומר נפץ אתם הולכים להטיל עליו?׳ הם אומרים לי ׳40 טון׳. אני אומר, ׳תלכו לחלופה של 80 טון, תכפילו את כמות חומר הנפץ על מנת שנגיע ל-99 אחוז׳”.
ההחלטה הזאת משקפת היררכיה. היא משקפת את הצורך שנובע משעת החירום בוודאות גבוהה יותר של הצלחת החיסול, גם במחיר של סיכון גדול יותר לפגיעה בלא מעורבים. וזה לא נאמר בביקורת: זמנים קשים מחייבים בחירות קשות. אבל ראוי לא לחמוק מהעובדה שהיא משקפת שינוי בסנטימנט הישראלי. המתקפה הרצחנית שישראל ספגה הקשיחה את לב כולנו. זה מתבטא גם בסקרים שאנחנו עורכים. כאשר אנחנו שואלים שאלות שיש בהן השתקפות של המתח הזה – בין הרצון לנצח, התחושה שישראל צריכה לעשות כל מה שאפשר כדי לנצח – לבין השאיפה לא לפגוע במי שלא צריכים להיפגע – אפשר לזהות שהיררכיית הערכים השתנתה. שיעור המשיבים שמטרתה של ישראל במלחמה צריכה להיות ״לנצח, תוך השתדלות לא לפגוע בחפים מפשע״ צנח. הרבה ישראלים אומרים עכשיו שהמטרה היא ״לנצח ולא חשוב איך״. כלומר, אין צורך להשתדל לא לפגוע בחפים מפשע.
האם יהיו חילופי משטר באיראן? בואו להשתתף במשחק התחזיות של המדד
גם בשבוע שעבר שאלנו שאלה כזאת באחד הסקרים שערכנו. ביקשנו ממשיבים ממגזרים שונים לציין האם הם מסכימים עם האמירה ״חשוב שישראל תנצח במלחמה, תוך השתדלות לא לפגוע בחפים מפשע״. וצריך כמובן לשים לב להבדל מתודולוגי. כאן לא הצגנו כמה אפשרויות (לנצח בכל מחיר, לנצח תוך השתדלות, להשתדל אפילו במחיר הפסד וכן הלאה). כאן הצגנו אפשרות אחת שאפשר להסכים או לא להסכים לה. כמה הסכימו? קצת יותר משישים אחוזים. וצריך לומר, זה סקר שכלל רק משיבים יהודים, לא כולל חרדים. בקרב הערבים התשובות לשאלה כזאת יהיו שונות מאוד. בקרב חרדים הם יהיו דומות לאלה של אנשי ימין דתיים – מה שאומר שיורידו קצת את הממוצע, כי בקרב אנשי ימין דתיים ההיררכיה נוטה קצת יותר לכיוון של ניצחון ולא חשוב איך, וקצת פחות לכיוון של ניצחון תוך השתדלות לא לפגוע בחפים מפשע.
עכשיו נאמר שני דברים, אחד מהותי ואחד מתודולוגי.
הדבר המהותי הוא זה: היררכיות של ערכים הן דבר שחשוף לשינויים, בגלל שינוי נסיבות, בגלל שינוי מצב רוח, בגלל שינוי תרבותי. לפעמים הן משתנות לזמן קצר, לפעמים לזמן ארוך. במקרה של פגיעה בלא מעורבים ראוי לקוות שהשינוי בהיררכיה של ישראלים הוא שינוי לטווח קצר. מובן – אבל לא קבוע. אין סיבה מהותית לא להסכים לאמירה שישראל צריכה לשאוף לנצח ולהשתדל לעשות זאת בלי לפגוע בחפים מפשע. הסיבה שיש שיעור לא מבוטל של ישראלים שלא בוחרים באפשרות הזאת היא חרדה. חלקם חרדים שכאשר נאמר להם ״לנצח בלי לפגוע בחפים מפשע״ הכוונה היא להתפשר על הסיכוי לניצחון, ולזה הם לא מוכנים. כאמור, קל להבין את הסנטימנט בזה לנוכח הנסיבות שישראל נמצאת בהן, ועם זאת, חשוב לזכור שחברות נקלעות למצבים מסוכנים כאשר הן בוחרות לבטל ערכים במקום לנהל את המתח בין שני ערכים. אפשר, ולפעמים צריך, לשנות את המשקל של כל ערך בהיררכיית הערכים. אבל לא רצוי להעלים ערך, לתת לו את המשקל אפס, כאילו הוא לא קיים בכלל.
עכשיו הערה מתודולוגית (המדד קיים, בין השאר, כדי להציג נתונים בצורה גלויה ומבוארת היטב). לשאלה כיצד שואלים על ערכים יש חשיבות גדולה, ואפשר להיווכח בזה גם כאשר שואלים על ניצחון ושמירה על חיי חפים מפשע. הביטו בגרף: הוא מציג את התשובות של משיבים דתיים לשני סקרים. בסקר אחד, הוצגו למשיבים כמה אפשרויות. זה סקר שבו 44% מהדתיים בחרו באפשרות של ״לנצח בלי לפגוע בחפים מפשע״. פחות ממחצית המשיבים. בסקר שני הוצגה אפשרות אחת – אותה אפשרות, אבל בלי חלופות. או שתסכים לה או שלא תסכים לה. לפתע, שיעור הדתיים שבחרו באפשרות הזאת הוא 65%. קפיצה משמעותית. מה קרה? שום דבר לא קרה. כך פועלים סקרים. כאשר בני אדם רואים הרבה חלופות מול העיניים, הם בוחרים את האפשרות הכי קרובה למה שהם חושבים מבין החלופות הללו. כאשר הם רואים אפשרות אחת, וצריכים לסמן אותה או לא לסמן אותה, הם צריכים להחליט האם היא קרובה מספיק לעמדתם כדי לסמן אותה. לכאורה, זו אותה שאלה, למעשה, זו שאלה קצת אחרת.
תשאלו: נו, אז מה שיעור הדתיים בישראל שסבורים שראוי לנצח תוך השתדלות לשמור על חיי חפים מפשע?
נאמר: שימו לב לסיפור שמספרים שני הגרפים יחדיו. הם מספרים לנו כמה חשוב לדתיים (וגם ללא דתיים) לנצח במלחמה. רובם אומרים שזה מה שחשוב באמת – לנצח ולא חשוב איך. ומצד שני, זה לא שרובם רוצים לפגוע בחפים מפשע. רובם מעדיפים לא לפגוע בחפים מפשע. הם רק רוצים לוודא שברור לכל, שהרצון שלהם שלא לפגוע בחפים מפשע לא מעיד על כך שהם מוכנים לוותר אפילו על קמצוץ של ניצחון לטובת שמירה על חיי חפים מפשע (מקרב העזתים).
מה מונע פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני? ספר חדש, תשובה מרתקת
