זה אמור היה להיות ספר. קראנו לו: ״שיחות שהיו ושכמעט היו עם רות גביזון״. לימור אדלר ואני, שהכרנו בזכותה, וצברנו יחד שעות רבות מאוד לצידה, עבדנו עליו לא מעט. כמה פרקים הושלמו. אחר כך עצרנו, מכל מיני סיבות, טובות יותר ופחות. עוד שנים חלפו, והנה, חמש שנים למותה. בתיקיה שבה שמור הספר הלא גמור מצאתי את הטקסט שמופיע כאן. הוא נכתב כמובן לפני המלחמה, על רקע הרפורמה המשפטית, כאשר שקלנו לרגע – שוב, רק לרגע – לחדש את העבודה על הספר.
*
מה היא הייתה אומרת? מה הייתה אומרת כאשר היה מתברר לה היקף השינוי שיוזמת קואליציה עם רוב קטן במערכת המשפטית. מה הייתה אומרת על פסקת התגברות ברוב של 61, או של 65, או על מינוי שופטים בוועדה שיש בה רוב לפוליטיקאים, מה הייתה אומרת על הפרטים, מה הייתה אומרת על המכלול, מה הייתה אומרת על היצרים המניעים את המחוקקים, על הכוחניות, על השיח הלעומתי והמתריס, על זעקות השבר והאיומים במרי של המתנגדים, על הרמזים, שאם זו הארץ, אין בה טעם?
במידה של חוצפה נאמר: נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הייתה אומרת. בוודאי, לא כל פרט. בוודאי, לא כל הערה על כל סעיף. גביזון הייתה חכמה יותר מרוב מי שעוסקים במה שעסקה גם היא, ומן הסתם הייתה מפתיעה באמירה מקורית או שתיים, משהו שאחרים לא חשבו עליו, או לא ידעו לנסח כמוה. אבל על הסך הכול נדמה שאנחנו יודעים מה הייתה אומרת. קודם כל, שלא כך צריכים להתנהל תהליכים חשובים במדינה חפצת חיים. וגם, שהצדק לא נמצא כולו במחנה אחד או במחנה שני. וגם, שצריך לקחת בחשבון שבמערכת מורכבת יהיו מי שלא יקבלו את מבוקשם. וגם, שחלק מזה היה צפוי. עצוב וצפוי.
גביזון מתה מוטרדת. לא תמיד אופטימית, אבל קצרת רוח כהרגלה כלפי ביטויים של ייאוש. היא הייתה מוטרדת גם מעתידה של הדמוקרטיה בכלל, וגם מעתידה של ישראל בפרט. המדינה כבר הייתה שרויה במשבר המתמשך של בחירות חוזרות, שגביזון ראתה את תחילתו, אך לא את סופו. בפוסט כמעט אחרון שכתבה בפייסבוק, עם איחולי הצלחה לממשלה חדשה – ממשלת החילופים קצרת הימים של בנימין נתניהו ובני גנץ – בחרה להזכיר את נשיא ארה״ב מימי מלחמת האזרחים, אברהם לינקולן. ״הוא לקח לממשל שלו את יריביו הפוליטיים העיקריים. את אלה שהתחרה בהם על המועמדות לנשיאות. הוא בחר את האנשים שהתאימו בצורה הטובה ביותר מבחינת יכולותיהם לתפקידים המאתגרים שהיו כרוכים בניהול אומה במשבר עמוק. הוא בחר אנשים שיוכלו לייצג את שני חלקי האומה – הצפון והדרום – ואת המורכבות של היחסים ביניהם. מפני שלמרות שהיה נגד העבדות והיו בממשלו לוחמים עיקשים נגדה – הוא לא היה נגד הדרום ומנהיגיו. והיה חשוב לו מאוד לא להשפיל אותם״.
את כל זה למדה מספרה של ההיסטוריונית דוריס קרנס גודווין. אבל לא לשם שעשוע בהיסטוריה בחרה לספר על מה שקראה בספר. היא בחרה בזה משום שחשבה ש״הצורה שבה ניגש להקים את ממשלתו ולנהל את ממשלו היא אמירה נצחית על מה נדרש כדי לקיים באומה, בייחוד בעת מחלוקת עמוקה וקשה מאוד, דמוקרטיה חסונה״.
צפו / האזינו: מה זאת אהבה? שיחה עם שרון קרישק
אמירה נצחית. מנהיג טוב בוחר במתאימים ביותר, במוכשרים ביותר, ולא בהכרח בנאמנים לו ביותר. ועוד אחת, שכתבה במפורש: ״כשיש מחלוקת מנהיגות איננה רק ללכת עם הצדק של חצי או חלק בציבור, אלא גם לאפשר ולעודד התייצבות רחבה יותר כדי להתקדם במוסר וגם לשמור אומה שבסך הכל גאה בדרכה״. קריאה רצופה במה שכתבה ואמרה בשנותיה האחרונות מאפשרת לזקק את העקרונות שהיו מנחים אותה גם בעת המשבר הגדול שלנו. גביזון הייתה מבקרת קבועה של בית המשפט, ושל הנטייה הישראלית (ולא רק ישראלית) לנסות לפתור בעיות חברתיות בכלים משפטיים. ״כאשר בוחנים שינויים חברתיים במבט היסטורי, נראה כי החיים עצמם חשובים יותר מאשר נצחונות בבתי המשפט״, כתבה. ״ההישגים הגדולים בהרחבת חירות וביטול איסורים פליליים היו תוצאה של התרחבות בסובלנות, וזו קדמה לפסיקות בית המשפט ואפשרה אותן״.
היא הייתה ביקורתית גם כלפי חברי כנסת שבמקום להתמקד בפתרון בעיות מתמקדים בחקיקה סמלית, הפגנתית, שרק מוסיפה בעיות. על ניסיון לעגן בחקיקה את דמותה של השבת במרחב הציבורי כתבה: ״כדאי להפנים: גם שינויים בדמותה של השבת בחברה נעשה בדרך של עבודה רעיונית חינוכית וערכית, ולא בדרך של חקיקה כוחנית. והלקח הזה נכון לנושאים רבים אחרים… להעביר דברים חזרה מחוקים ופסיקות של בתי המשפט למקום הנכון שלהם: בחברה האזרחית ואצל מנהיגות רוחנית וערכית״.
הנה, כבר אפשר להתחיל לשרטט את העקרונות שהייתה מציעה לתומכים ולמתנגדים לו הייתה נקלעת לוויכוח המר על הרפורמה המשפטית של ממשלת נתניהו. גביזון אהבה לשרטט עקרונות כלליים, ונהגה לעצב אותם כך שאפשר יהיה לסטות מחלק מהם, ובכל זאת לשמור על חלק אחר. כך עשתה כאשר המליצה למחוקקים בכנסת לוותר על חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. קודם המליצה לוותר, ומייד לאחר שהמליצה לוותר הוסיפה גם כמה כללים מנחים למקרה שהמחוקקים בכל זאת יתעקשו. לא הייתה לה אשליה שהמחוקקים בהכרח יאזינו לה. לא הייתה לה גם טענה שלמחוקקים יש חובה להקשיב לה. זו המלצתי, אמרה להם, ואם אינכם מקבלים אותה, הנה עוד כמה המלצות שאולי בכל זאת תרצו לשקול.
נשער שכך הייתה עושה גם הפעם. הייתה אומרת: מוטב לוותר על מהלך הרפורמה המשפטית המוצע. ואז הייתה אומרת: ואם החלטתם לא לוותר עליו, הנה מה שכדאי לעשות כדי שהמהלך שאתם מתעקשים עליו יהיה קצת יותר מוצלח. למה הייתה ממליצה לוותר? קודם כל, משום שהאמינה שצריך להיזהר בחקיקה שיש בה יומרה לשנות מושכלות יסוד של השיטה הנהוגה. מאותה סיבה שלא הייתה אוהדת גדולה של המהפכה המשפטית המקורית, לא הייתה נעשית אוהדת של מהפכת הנגד. היא העדיפה שופטים שהצטיינו ״באיפוק וממלכתיות״. היא העדיפה דבקות במסורת קיימת, על פני תפניות חדות. ״לא צריך להקל ראש בכוחה של המסורת״, כתבה על שיטת הסניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון.
ולא שלא ראתה את חסרונותיה של המסורת הזאת. החסרונות שמניעים את המבקשים לערוך רפורמה לרצות לבטל אותה. ״אין אף שיטה אחת בעולם שבה נבחר כך נשיא בית המשפט העליון או נשיא בית המשפט לחוקה. על פניו, נכון היה לאמץ שיטה שתבחר לתפקיד נשיא בית המשפט העליון בישראל את המועמד שמכלול כישוריו המקצועיים, האישיותיים והארגוניים מצביעים על כך שיוכל למלא את התפקיד החשוב בצורה הטובה ביותר״. נו? אז למה לא? כי ״ודאות שקטה ויציבה עדיפה על פני סיכוי לשיפור קטן יחסית, בשוליים, של איכויות ביצוע התפקיד״. רבים ממי שרוצים לחולל מהפכה במערכת המשפט מכנים את עצמם שמרנים. גביזון חשבה שהם מהפכנים, דווקאים, לפעמים אפילו מסוכנים.
הספר החדש של חן מרקס: בואו לעלעל ולהתעניין
