הרפורמה המשפטית

יש פער גדול בין מה שתומכי ימין חושבים על עצמם – מה הם חושבים שמשמעות הימין – לבין מה שתומכים בקבוצות אחרות חושבים על תומכי הימין. זה פער מעניין, שיכול להיות שנובעת ממנו אי הבנה מהותית

הנשארים עם לפיד נוטים להסכים לפשרות בכל מיני עניינים. העוזבים, בעיקר לכיוון הדמוקרטים, קשוחים יותר. יש עמדות – אין נכונות לפשרות. יש גם יותר כעס, יותר אי אמון

גביזון מתה מוטרדת. לא תמיד אופטימית, אבל קצרת רוח כהרגלה כלפי ביטויים של ייאוש. היא הייתה מוטרדת גם מעתידה של הדמוקרטיה בכלל, וגם מעתידה של ישראל בפרט

יש מתח קבוע שמתקיים כמעט בכל זירה, בין הרצון להזהיר מפני סכנה ובין הרצון שלא להרגיל בני אדם לאפשרות קטסטרופלית

בעוד שהרצון בפשרה הוא כללי, פרטי הפשרה הם קונקרטיים. אפשר לרצות פשרה בלי לרצות את הפשרה הזאת. אפשר גם לרצות את הפשרה הזאת בלי לרצות פשרה

האין-עכבות של טראמפ לקראת הקדנציה השנייה שלו מעורר בשבועות האחרונים את קנאתם של מנהיגים בקואליציה

לומר ״שילכו״ מתוך כעס, או אדישות, או דווקנות, זה מעשה לא פטריוטי

תמצאו לא מעט אירועים שבהם השלטון או ההמון מצאו דרכים דומות להתמודדות עם מצוקות דומות

השאלה הנכונה איננה האם ״גם הם סירבו״

חשבתם שמתקפת חמאס העמידה הכל בפרופורציות חדשות? גם במחשבה הזאת לא כדאי להגזים