דמיינו סרגל: צד אחד שלו מסמל את העמדות שלכם בנושא של ישראל והפלשתינים – בין אם אתם בעד שתי מדינות לשני עמים, בין אם אתם בעד סיפוח, או טרנספר, או מדינה אחת לשני עמים או מה שלא יהיה. זה צד אחד – העמדה שלכם. הצד השני של הסרגל מסמל את האפשרות ללכידות או אחדות בחברה הישראלית. כולנו מבינים – בין עמדות ספציפיות של ישראלים, ובין הרצון הכללי (הדי משותף לכולם) שתהיה יותר אחדות בחברה, שיהיה פחות קיטוב – יש מתח שקשה להתיר. העמדות גוררות כל אחד מאיתנו לפינה שלו, לשאיפה למימוש מלא של המדיניות שהוא או היא דוגלים בה. החתירה ללכידות מחזירה אותנו לאיזה מרכז דמיוני של פשרה בין כל העמדות.
את דמיינו את הסרגל הזה, את המתח הזה בין העמדה שלכם בנושא מסויים (במקרה הזה, הנושא הישראלי פלשתיני), ונסו להציב את עצמכם על הסרגל במקום הנכון. אם תציבו את עצמכם בצד אחד, זה אומר שאתם רוצים מימוש מלא של העמדות, אפילו אם המשמעות של זה היא אפס לכידות חברתית. אם תציבו את עצמכם בצד שני, זה אומר שאתם מוכנים לוותר לגמרי על העמדות שלכם, בנושא הזה, לטובת אחדות.
נו, איפה אתם?
אם אתם כמו הממוצע הישראלי, ואם נדמיין שצד ה״עמדות״ הוא 5- וצד ה״אחדות״ הוא 5+, אתם תעמדו על 0.8-. כלומר, קצת יותר לצד העמדות מאשר לצד האחדות. ואם תדמיינו את הסרגל הזה שנה אחרי שנה, תגלו שבשלוש השנים האחרונות הוא הלך והתרחק מנקודת ה-0 – שהיא נקודת האיזון בין עמדות לאחדות – לכיוון ה״עמדות״. ב-2004 הוא עמד על 0.4-, ב-2005 הוא עמד על 0.6-, והשנה, כאמור, הוא עומד על 0.8-. נכון, זו לא תזוזה פראית, דרמטית, אבל זו כן תזוזה עקבית משנה לשנה, לפחות בשלוש השנים האלה. אולי הזעזוע של שבעה באוקטובר התרחק במידה שמאפשרת לנו לזוז, לאט לאט, הרחק מהרצון באחדות. אולי הבחירות המתקרבות מחדדות את העמדות שלנו, לקראת מאבק פוליטי. לא תמיד קל לדעת מה הסיבה לתזוזות מהסוג הזה. לא תמיד כדאי לייחס להן חשיבות גדולה מדי. צריך לעקוב. בינתיים, המעקב מלמד על תנועה איטית לכיוון התבצרות בעמדות.
הנתונים האלה פורסמו בדו״ח השנתי על החברה הישראלית של JPPI, שיש בו הרבה מאוד מידע על האופן שבו ישראלים חושבים על מצבם. נזכרתי בהם כמובן, לאחר שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצטרף למקהלה הקוראת להקמת ״ממשלה לאומית רחבה״. אמר – ולא בדיוק פירט. מה זה ממשלה אנחנו כמובן יודעים, וקל לזהות גם את הכוונה של נתניהו להיות מי שיקים את הממשלה, אבל מה זה ״לאומית״ לא לגמרי ברור (בניגוד למה – יש מישהו בעל סיכוי לנצח בבחירות שמתכוון להקים ממשלה ״לא לאומית או ״אנטי לאומית״?), וגם מה זה ״רחבה״ אפשר לפרש בדרכים מגוונות. הקואליציה הנוכחית נשענת על 68 מנדטים, שזה לא מעט. הוסיפו לה מפלגה אחת של עשרה מנדטים, והרי לכם ממשלה שאפשר כבר להגדיר ״רחבה״. אולי לזה נתניהו מתכוון. אולי הוא מתכוון למה שנפתלי בנט הזכיר לפני כמה חודשים – ממשלה כמו זו של יצחק שמיר ושמעון פרס בשנת 1984, שהיתה ממשלת אחדות רחבה, ולא סתם ממשלה רחבה.
הספר על האתגר החרדי: בואו לקרוא
כך או כך, ממשלה רחבה נשענת, בין השאר, על היכולת לקבץ יחדיו ישראלים שלא מסכימים על כל דבר. ישראלים שמוכנים להתפשר על מימוש העמדות שלהם. יתרונה של ממשלה צרה הוא האחידות האידיאולוגית שלה – לכן רבים כל כך בימין שמחו על הקמתה של ממשלת ימין-מלא בשנת 2022. זו ממשלה שיכלה לנסות להוציא לפועל מהלכים דרמטיים שאינם מוסכמים על כלל הציבור (היא ניסתה, ולא תמיד הצליחה). יתרונה של ממשלה רחבה הוא הבסיס הרחב שלה – ממשלת פרס-שמיר נדרשה לבצע מהלכים כלכליים גדולים כדי לחלץ את ישראל מבור האינפלציה. מהלכים כאלה אפשר לעשות בצורה יעילה יותר, עם פחות התנגדות אפקטיבית, כאשר מובילה אותם קואליציה רחבה שמקובלת על רוב גדול של הציבור.
אלא שכמו שכבר הזכרנו, יש מתח בין הרצון לממש מדיניות לבין הרצון לחזק את האחדות. והבוחרים של נתניהו אינם ישראלים שפותרים את המתח הזה בתנועה לעבר פשרה, אלא להפך. אמרנו: הממוצע הישראלי על הסרגל, כשמדובר בעמדות מול אחדות בנושא הפלשתיני, הוא 0.8-. הממוצע של בוחרי הליכוד הוא 2.06-. הם הרבה פחות רוצים פשרה מהממוצע. שלא לדבר על בוחרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית. הם על 2.8-. תשאלו: ויש מי שמוכנים לוותר על העמדות שלהם לטובת פשרה? התשובה היא: בטח שיש! הממוצע של תומכי ישר, של גדי איזנקוט, הוא 0.7+. הם כבר קצת יותר לכיוון האחדות מאשר לכיוון העמדות. התומכים המעטים של בני גנץ עומדים על 2.7+. אלה בוחרים שאחדות היא העניין אצלם. זו הדעה העיקרית שלהם: צריך אחדות.
אבל זה כאמור בעניין ספציפי אחד: הנושא הישראלי פלשתיני. כך נראה הסרגל הזה, שמולו אפשר להציב עוד כל מיני סרגלים בנושאים אחרים. דוגמה: סרגל המחלוקת על יחסי השלטון ומערכת המשפט. זה נושא שעליו המחלוקת קשה יותר. זה נושא שבו הממוצע הישראלי עומד על 1.2-. זה נושא שעליו התומכים של הליכוד לא רוצים במיוחד להתפשר (2-), וגם לא תומכי איזנקוט (0.8-), בטח שלא תומכי הציונות הדתית (2.7-), ולא הדמוקרטים (2.5-). המתפשרים, בנושא הזה, הם שוב הבוחרים שמתרוצצים בין הגושים ומחפשים כתובת. תומכי גנץ, תומכי המילואימניקים. הם היחידים שהציון שלהם, גם כשמדובר במתח הנוגע למערכת המשפט, עולה מעל האפס.
מה כל זה אומר? שממשלה רחבה היא ממשלה שתותיר לא מעט ישראלים לא מרוצים. כן – הם ישמחו ב״רחבה״. לא – הם יצטערו על הוויתורים שהרחבה תחייב אותם לקבל במימוש העמדות שלהם. ובכל זאת, יהיו מרוצים יותר ומרוצים פחות. שימו לב לבדיקה הבאה: לקחנו את כל השאלות שעוסקות באחדות ובנכונות להתפשר בסקר, ובחנו כיצד הן קשורות זו לזו באמצעות יצירה חדשה: “מד אחדות” ו”מד פשרה״.
מד הפשרה מאחד שלוש שאלות: נכונות להתפשר באופן כללי, בנושא הפלסטיני, ובנושא מערכת המשפט. שלוש השאלות האלה מתואמות חזק ומודדות למעשה דבר אחד. אלה שלושה ביטויים של אותה נטייה בסיסית. מד האחדות נבנה אחרת, אבל גם הוא מתבסס על שלושה רכיבים. כמה אדם רוצה אחדות, כמה הוא מודאג מהפילוג, וכמה הוא מוכן להעדיף אחדות על פני “הדרך שלו/שלה”. משני המדדים בנינו סולם, מ-0 עד 100. עכשיו הביטו בגרף וננסה להסביר מה הוא מלמד אותנו. מתברר, שרצון ב״אחדות״ ורצון במימוש ״עמדות״ הם שני כוחות עצמאיים. כל אחד מאיתנו רוצה את זה ורוצה את זה. בכל אחד יש שד שמושך לפשרה, ויש שד שדוחף נגדה. השדים הללו, כך עולה מבדיקה שלהם במכונה הסטטיסטית, כמעט לא תלויים זה בזה. התוצאה היא שהישראלי הממוצע מחזיק בשני השדים, מחשיב את שני השדים. הוא רוצה אחדות – ובכל זאת מסרב להתפשר בפועל. בקרב יהודים מד האחדות עומד על 57 ומד הפשרה על 40. זה אומר שאנחנו רוצים אחדות הרבה יותר מכפי שאנחנו מוכנים לשלם עליה. זה אומר עוד משהו, שאותו קל לזהות: שני המדדים מגיעים לנקודת שיא בקרב ישראלים בעלי עמדות לכיוון המרכז, וצונחים בשני האגפים היותר אידיאולוגיים. בשמאל הקטן מאוד (כ-5% מכלל היהודים בישראל). בימין הגדול מאוד (רוב תומכי הקואליציה של נתניהו).
עכשיו נראה אותו, או כל אחד אחר, מקים ממשלה לאומית רחבה.
