בחירות 2015 סימנו שפל בהצבעה ליש עתיד: 11 מנדטים. כמעט תשעה אחוזים מקולות הבוחרים. יאיר לפיד היה שר האוצר בממשלת נתניהו, פוטר, התמודד, נכתש משמאל על ידי המחנה הציוני של יצחק הרצוג, ומימין על ידי מפלגת כולנו של משה כחלון. בפעם הבאה שהתמודד לבד, ולא במסגרת משותפת של כחול לבן, זכה ב-17 מנדטים. בזאת שאחריה ב-24 מנדטים. כך שזה הטווח: מ-11 עד 24. ובדרך כלל משהו באמצע – 13 עד 17. בוחרים קבועים, נאמנים. יציבות מיום ההקמה ועד הסיבוב האחרון. ועכשיו משבר.
תחילתו זמן לא רב לאחר הבחירות הקודמות, בימי הרפורמה והמחאה. זו ירידת מדרגה ראשונה. המשך בתחילת 2025, זו ירידת מדרגה שניה. מאז יש המשך של שחיקה. גורלה של מפלגה שיוצאת מהאופנה להישחק, ואז לנסות לקרוא לאוהדיה לחזור – לפעמים עד כדי גוואלד – ואז לעלות קצת, או להסתכן בהמשך שחיקה עד כדי היעלמות. כחול לבן של בני גנץ נעלמה. זו מפלגה קצרת ימים, בלי בסיס יציב. מעולם לא היה לה בסיס יציב. לא ממש מפלגה, יותר אוונטורה לצורכי מערכות בחירות, פעם באיחוד עם זה ופעם עם ההוא. הסיפור של יש עתיד לא אותו סיפור: יש מפלגה, יש סניפים, יש ראשי ערים, יש המשכיות וגם סוג של סיפור – המפלגה של המעמד הבינוני-גבוה, עירוני, בורגני, מרכז וקצת שמאלה ממנו, חילוני.
מה קרה לה? בימי המחאה היא לא הייתה מספיק דומיננטית. זו מפלגה עם די.אנ.איי של מתינות יחסית, בעמדות ובסגנון, ואלה היו ימי זעם. בימי מלחמה היתרון היחסי של לפיד, כמנהיג אזרחי, הולך לאיבוד. האולפנים מתמלאים בגנרלים, ולפיד לא נראה לגמרי אמין בתפקידו כפרשן של מלחמה, בלי קשר לשאלה אם הוא אומר דברי טעם או לא. לקראת הבחירות האווירה נעשית ״אסטרטגית״. חלק מהבוחרים שוקלים את הצבעתם ביחס לתוצאה הרצויה, בעיקר בהקשר לניצחון בקרב הגדול של האופוזיציה נגד הקואליציה. זה מעביר את חלקם לגדי איזנקוט, או לנפתלי בנט. לדמות שהם סבורים שיש לה סיכוי להיות דמותו של ראש ממשלה. בעצם, אפשר לתאר כך את מה שקורה: מי שמוכנים להצביע ללא-ראש-ממשלה, הולכים ליאיר גולן האגרסיבי והאידיאולוגי. מי שרוצים להשפיע על דמותו של ראש-ממשלה-בפוטנציה שוקלים את בנט ואיזנקוט. לפיד הוא לא הכי אידיאולוגי ולא הכי בעל-סיכוי. הוא באמצע. בחירה סולידית, בבחירות מאוד לא סולידיות.
כל מה שנאמר כאן נשען על בחינה של עשרים סקרים. מתוך עשרת האחרונים, מחצי השנה האחרונה, דגמנו את כל מצביעי לפיד ב-2022 ובדקנו מה קרה להם: בערך 500 מצביעים. נשארו מהם קצת יותר ממאה. כלומר – כרבע. יותר מרבע עברו לדמוקרטים. חמישית לבנט, עשירית לאיזנקוט, קרוב לזה לישראל ביתנו. למי זה אכפת? הנה, עוד בעיה שלפיד צריך לחשוב מה לעשות איתה: תשעה מכל עשרה עוזבים שלו נשארו מצביעים בטוחים של האופוזיציה. אז באמת שלאף אחד לא אכפת – חוץ ממנו, וממי שתומך בו, ורוצה שיש עתיד תישאר מפלגה שיש לה קול יציב.
לחצו להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
מה מאפיין את הנשארים ואת העוזבים? בחינה של סקרים רבים מאפשרת לשרטט פרופיל יחסית מקיף. מי שנשארו שייכים בעיקר ל״מרכז״ (68%), מי ששייכים ל״מרכז-שמאל״ נטו להישאר בשיעור נמןך הרבה יותר. ועוד: גברים נשארו, נשים עזבו בשיעור הרבה יותר גבוה. יש גם הבדלי טמפרמנט וגישה. הנשארים עם לפיד נוטים להסכים לפשרות בכל מיני עניינים – עזה, רפורמה, קואליציה. העוזבים את לפיד, בעיקר לכיוון הדמוקרטים, שבלעו חלק גדול מיש עתיד, קשוחים יותר. יש עמדות – אין נכונות לפשרות. יש גם יותר כעס, יותר אי אמון. באופן כללי, הנשארים ביש עתיד חושבים שאפשר לסמוך על רוב הישראלים (75%). העוזבים את יש עתיד לא סומכים באותה מידה: 56%. והנה נתון דומה, מהכיוון השני: אחד מעשרה שנשארו ביש עתיד אומר שאי אפשר לסמוך על רוב היהודים בישראל. אחד משלושה שעזבו אומר כך. פי שלושה.
מי שנשארו סומכים. באותה מידה על הממשלה – כלומר, לא סומכים. אבל הנשארים סומכים על צה״ל יותר מהעוזבים. נדמה שהמשבר הרגשי של העוזבים את יש עתיד מול עוצמת האירועים חזק יותר. ביטוי קשה כמו ״הממשלה הפקירה את החטופים״ נראה נכון לחלק גדול מהעוזבים את יש עתיד (42%) ולהרבה פחות מהנשארים ביש עתיד (18%). ושימו לב לנתון הבא: רבע מהעוזבים את יש עתיד אמרו שהם פחות מאמינים באלוהים מאז המלחמה. אף אחד מהנשארים – מכמה עשרות שהשיבו לשאלה הזאת – לא אמר כך. והנה עוד הבדל מסקרן: בשאלות על הנשיא טראמפ, על אמון בו, על כמה הוא נשיא טוב לאמריקה, או לישראל, על כמה אפשר לסמוך על הטיפול שלו במצב במזרח התיכון, חלק משמעותי מהנשארים בסך הכל אוהדים את טראמפ. 57% מהם רואים בו ״נשיא מעל הממוצע״ מנקודת מבטה של ישראל. מהעוזבים, רק שליש סבורים שטראמפ נשיא ״מעל הממוצע לישראל״.
צריך להיזהר בנתונים כאלה. פה ושם יש שאלות שלא מתאימות לדפוס הכללי, פה ושם המספרים קטנים מכדי לגזור מהם מסקנה נחרצת. ובכל זאת, יש דפוס כללי, יש נטייה כללית, יש הסבר, או הגיון, בהישארות של הנשארים ובעזיבה של העוזבים. ויש טעם לשים לב לכך שהתמיכה בדמוקרטים יציבה בקהלים מסויימים, ופחות יציבה באחרים. עוד יש לא מעט ישראלים שאומרים בסקר ״הדמוקרטים״, ואומרים שרמת הבטחון שלהם שזו תהיה ההצבעה הסופית שלהם בינונית. הם עוד קצת מתלבטים, הם עוד שוקלים. אם יראו שיש עתיד בסכנה ממשית, אולי יחלצו לעזרה. אם ירגישו שטובת האופוזיציה מחייבת הצבעה לכיוון המרכז, אולי יפעלו בהתאם. רבים מהם חושבים שאם הקואליציה שוב תנצח בבחירות זה יהיה ״בלתי נסבל״. תומכי הדמוקרטים חושבים כך בשיעור גבוה עוד יותר.
בתחזית הבחירות של גולשי המדד (אם אתם לא שם, זה הזמן להצטרף), יש עתיד היא מפלגה שמקבלת קצת יותר מאשר בסקרים. כלומר, מי שמשתתפים בתחזית סבורים שהסקרים קצת מחמירים איתה, שהיא תתאושש, לפחות במידת מה. כמובן, יש גם אפשרות שפשוט לא תרוץ לבד, אלא מאוחדת, כפי שעשתה בשלוש מערכות הבחירות שאחרי השפל של ה-11 מנדטים. כך או כך, זו מפלגה שניצבת בפרשת דרכים מעניינת.
לספר החדש של שמואל רוזנר לחצו כאן
