לפיד

את קו התפר שבין הגושים אפשר לתאר בשתי דרכים. אפשר לתאר אותו כמקום טקטי. מאגר קולות פוטנציאלי של מי שלא יודעים באיזה גוש הם רוצים, ולכן יעדיפו את העמימות של האמצע. אפשר לתאר אותו גם כמקום ערכי, כפי שעושה גנץ. המקום שבו לא מפרידים אלא מחברים

כמה קל להדביק אותם? הרכבנו מודל של הבדלים ודמיון בין בוחרי מפלגות שונות בהתבסס של 3 שאלות בארבעה תחומים, מסקרים שונים

למה שארדן לא יבקש להיות ראש הממשלה, עם מפלגה של שישה או שבעה מנדטים. הרי כבר הוכח שזה אפשרי, ובנט הוא האחרון שיוכל להתלונן על תביעה כזאת

הנשארים עם לפיד נוטים להסכים לפשרות בכל מיני עניינים. העוזבים, בעיקר לכיוון הדמוקרטים, קשוחים יותר. יש עמדות – אין נכונות לפשרות. יש גם יותר כעס, יותר אי אמון

את הנדסת גוש האופוזיציה מתחילים עם כמה הנחות יסוד. הנחה ראשונה: צריך מגוון כלשהו. לא טוב להציע רק מפלגה אחת, כי הבוחרים הישראלים מפונקים

רביב דרוקר הציע לו השבוע לפרוש. עמית סגל הציע לו להיות נשיא המדינה הבא. כלומר, לפרוש. אם שני אלה מסכימים, אפשר לומר שגנץ השיג את מטרתו: אחדות של קטבים

בהנחה שאיזנקוט יקים מפלגה, ואז יחבר אותה ליש עתיד, לבנט עשויה (עלולה?) להיוולד תחרות על תואר המפלגה הדומיננטית בגוש

לגנץ אין בעיה עם התומכים של המחנה הממלכתי. יש לו בעיה עם כל השאר

אם זה מה שקורה בישראל, זה יהיה תקדים עולמי

מותר לקוות שהוא צודק, ומותר לטעון שחובת ההוכחה עליו