בואו נניח שגדי, יאיר ונפתלי הם שלושה גברים שקל להם להסתדר. בואו נניח שאם רק ירצו, הם כבר יצליחו לכתוב איזה הסכם שיאפשר להם לרוץ ביחד. ונניח – זה בטח יהיה קצת יותר קשה – שהם מסכימים מי ראשון, מי שני ומי שלישי. ונניח – הסקרים לא בהכרח תומכים בטענה הזאת – שנראה להם נכון לרוץ ביחד, כדי לייצר איזה סוג של מפץ פוליטי, ולהעמיד מפלגה גדולה של מחנה השינוי. נניח את כל אלה ונשאל: זה בכלל הגיוני להעמיד מפלגה אחת שתפנה לתומכים של שלושת הגברים האלה?
מה זאת מפלגה? לכאורה, זאת פלטפורמה של אנשים ונשים שמסכימים על נושאים מרכזיים, ובמטרה לקדם את הנושאים הללו הם מתאחדים כגוף פוליטי. ונכון, מפלגות עברו תהליך של פרסונליזציה. היום הן קצת פחות סביב רעיונות כמו ״מי בעד שלום או שטחים״, וקצת יותר סביב אישים כמו ״ציפי או ביבי״. ובכל זאת, לרעיונות יש תפקיד. לעמדות יש תפקיד. למדיניות יש תפקיד. אם איתמר בן גביר פתאום יודיע שהוא תומך ב״שתי מדינות לשני עמים״, רוב התומכים שלו כנראה לא ילכו אחריו. אם אביגדור ליברמן פתאום יודיע שהצטרף לחסידות גור, וכבר אינו תומך בגיוס בחורי ישיבות, גם הבוחרים שלו לא ילכו אחריו.
לכן נשאל שוב: האם התומכים של שלושת הבחורים המצוינים, גדי, יאיר ונפתלי מסכימים במספיק נושאים כדי לתמוך במפלגה אחת?
ננסה נושא לדוגמה: מי היית רוצה שישלוט בעזה בשנים הבאות. זה נושא חשוב, נושא שעומד במרכז סדר היום, ובלי ספק יעמוד במרכזו גם לקראת הבחירות, בין אם יהיו ביוני, ובין אם יהיו באוקטובר, בין אם יתברר שאנשי חמאס ממשיכים לשאת נשק ברחובות ולאתגר את הבטחות הניצחון המוחלט, ובין אם יתברר שצה״ל שוב מתמרן בעומק הרצועה.
מה אומרים על היום שאחרי בעזה התומכים הפוטנציאליים של המפלגה המאוחדת ״לאב״ (לפיד, איזנקוט, בנט)? קודם כל, רובם הגדול מסכימים שישראל לא צריכה לשלוט בעזה. זה מבדיל אותם מתומכי הקואליציה, שרוב גדול מהם אומרים ״ישראל״. כלומר, רובם רוצים שישראל כן תשלוט בעזה. אבל אם לא ישראל אז מי כן ישלוט בעזה? הנה, כאן מסתתרת אי הסכמה. רוב התומכים של לפיד אומרים ״הרשות הפלשתינית״. בזה הם יותר דומים לתומכים של הדמוקרטים ויאיר גולן, ופחות דומים לתומכים של איזנקוט ובנט. אלה נוטים, אם כי לא ברוב, לתמוך דווקא בכוח שלטוני של מדינות ערב.
מה נעשה עם הנתון הזה? נקרא לו הסכמה חלקית. ונאמר כבר עכשיו, אין הרבה הסכמות חלקיות. ברוב הנושאים יש הסכמות מלאות. מה שלמעשה הופך את השאלה שלנו מהשאלה ״האם השלישייה הזאת יכולה להתאחד״ לשאלה לגמרי אחרת: ״למה מלכתחילה השלישיה הזאת מפוצלת?״. למה בנט, איזנקוט ולפיד לא הבינו מראש שלתומכים שלהם יש עמדות מספיק דומות, כדי שיוכלו להסכים, או להתפשר כמעט על כל דבר?
כדי להוכיח לכם שזאת השאלה הנכונה נציג עוד כמה דוגמאות. נניח: מה דעתם של תומכי שלישיית לאב על פרשת קטאר גייט. זה נושא קל. רוב גדול של תומכי לפיד, איזנקוט ובנט מסכימים שפרשת קטאר גייט היא פרשה ״חמורה מאוד, אולי אפילו יותר ממה שאנחנו יודעים״.
והנה עוד נושא שיש עליו הסכמה רחבה של תומכי לאב: בטח לא תופתעו ללמוד שהתומכים של שלושת האישים מסכימים על גיוס חרדים. רוב גדול מהם מתנגדים להצעות הפטור של בועז ביסמוט. בזה, אגב, שותפים להם גם כמה וכמה מתומכי הקואליציה (מה דעתכם, יתגייסו השנה יותר חרדים? לחצו כאן כדי להשתתף במשחק תחזית האירועים של המדד).
ועוד נושא קל. רוב התומכים בשלישיית לאב מוכנים לסיים את משפט נתניהו בחנינה, ובלבד שיתמלא תנאי אחד: שראש הממשלה יפרוש מהחיים הפוליטיים. בזה, שוב, הם נבדלים מתומכי מפלגות הקואליציה. אבל שימו לב: בזה הם לא נבדלים מתומכי מפלגות אופוזיציה אחרות. כלומר, אם החנינה לנתניהו, או גיוס חרדים, או הדאגה מפני הקרע החברתי – אם אלה נושאי המפתח, אפשר להעלות תהייה על תהייה. שאלנו למה שלישיית לאב מתמודדת בנפרד. נשאל: ומה עם כל השאר? לדוגמה, למה מצרפים לשלישיית לאב רק את יאיר א (לפיד) ולא מצרפים גם את יאיר ב (גולן), שהתומכים שלו חושבים בדיוק אותו הדבר בנושאים האלה. ולמה לא את ליברמן, שגם התומכים שלו מסכימים בערך באותו שיעור בנושאים האלה. אפשר לצרף את כולם, ואפשר להפוך את המפלגה מ״לאב״ ל״לאבלי״ (לפיד, איזנקוט, בנט, ליברמן והיאיר השני).
מה מנבא מודל הבחירות הסטטיסטי של המדד? בואו לראות
כשבוחנים את הנושאים המרכזיים על סדר היום, מוצאים בעיקר הסכמות. אבל צריך לסייג: אלה לא הסכמות מלאות. יש מדרג, שבסך הכל מתאים למה שנדמה לנו שאנחנו יודעים. על הסקלה הקצת משונה של ימין ושמאל, שהרלוונטיות שלה הולכת ומאבדת משמעות, התומכים של בנט הם יותר ״ימין״, של איזנקוט יותר ״באמצע״, של לפיד יותר ״בשמאל״.
לכן, אפשר לדמיין איחוד של בנט ואיזנקוט בלבד, ולנמק למה זה האיחוד הנכון. כי יש נושאים שבהם התומכים של בנט ואיזנקוט קרובים יותר, כמו שאלת השליטה בעזה. במקרה כזה המסר יהיה: התומכים של לפיד קרובים יותר לתומכים של גולן בנושא הפלשתיני, ולכן מתאים שיישארו במסגרת נפרדת. מצד שני, יש גם שאלות שבהן דווקא התומכים של לפיד ואיזנקוט קרובים יותר, מה שמאפשר לנמק איחוד דווקא שלהם, בלי בנט. דוגמה לדמיון כזה היא שאלת הקמתה של ועידת חקירה ממלכתית. מחצית מהתומכים של לפיד ואיזנקוט רוצים שנשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, הוא זה שימנה את הועדה שתחקור את המלחמה. הם רוצים את זה אפילו כשמציעים להם את האפשרות הפשרנית יותר, שהועדה תמונה על ידי שני שופטים ביחד, עמית (״הליברלי״) ונעם סולברג (״השמרן״), כמו שהציע הנשיא הרצוג. בעניין ועדת החקירה, דווקא הבוחרים של בנט הם היותר יוצאי דופן. פחות מרבע מהם בוחרים באפשרות של מינוי על ידי עמית. אם רוצים לדקדק בדמיון בין מפלגות, העמדה שלהם בעניין ועדת החקירה דומה יותר לעמדה של תומכי ליברמן. לכן, אידיאולוגית, גם איחוד נפרד של בנט וליברמן ואיחוד נפרד של לפיד ואיזנקוט הוא בהחלט אפשרות שאפשר לנמק.
כמובן, הכי קל לזהות את מה שמאחד את שלשיית לאב ותומכיה כשמציגים שאלות על הממשלה ועל נתניהו. הנה המדרג הקבוע: 0% מתומכי לפיד סומכים על הממשלה (״מאוד״ או ״קצת״). 3% מתומכי איזנקוט סומכים עליה (״קצת״). 8% מתומכי בנט סומכים עליה (״קצת״). תומכי לפיד – עם ה-0% – הם כמו תומכי הדמוקרטים. תומכי איזנקוט – עם ה-3% – הם אלה שבאמצע. תומכי בנט עם ה-8% – הם כמו תומכי ליברמן (7%). ומכאן שוב צריך לחזור לשאלה הגדולה: לא למה איחוד, אלא למה דווקא של שלושה, ולמה דווקא של שלושת אלה. למה ״לאב״ ולא ״לאבלי״, למה לא ״לב״ (ליברמן בנט), או ״גל״ (גולן לפיד), או עוד ״גל״ (גדי, ליברמן), או אפילו עוד ״גל״ (גדי לפיד).
אידיאולוגיה היא לא התשובה לשאלה הזאת. טקטיקה ותדמית היא התשובה. ואולי גם טמפרמנט. מי מסתדר עם מי, למי נוח עם מי. בנט ולפיד – זה כבר נבחן – מסתדרים היטב. גולן ובנט – כך נראה – קצת פחות. ליברמן רגיל כבר הרבה שנים להיות זמר ששר סולו. לפיד כבר רגיל לזוז מדרגה למטה כדי לאפשר הסדרים שנראים לו נכונים. איזנקוט ובנט – היכולת שלהם להסתדר היא בעצם החידה העיקרית.
את הנדסת גוש האופוזיציה מתחילים עם כמה הנחות יסוד. הנחה ראשונה: צריך מגוון כלשהו. לא טוב להציע רק מפלגה אחת, כי הבוחרים הישראלים מפונקים. הם אוהבים את הבוטיק שהכי קרוב לעמדות שלהם, ולא מפלגות גדולות שמכילות מגוון של דעות (זו, בין השאר, התוצאה העגומה של שינוי שיטת הבחירות ב-1996). הנחה שנייה: צריך מגוון, אבל לא מוגזם. הבוחרים לא רוצים מפלגות שיפלו מתחת לאחוז החסימה. אישים כמו יונתן שמריז, שהכריז לאחרונה שהוא מצטרף למערכת הפוליטית, צריכים לקחת בחשבון שבכל סקר של תומכי אופוזיציה יש רוב גדול שאומרים על המצטרפים החדשים שמוטב שיחברו למפלגות קיימות, ולא יקימו עוד רסיסי מפלגות בוטיק. הנחה שלישית: מישהו – בנט או ליברמן – צריך להיות האלטרנטיבה העיקרית לבוחרי ימין מובהקים שרוצים לזוז לגוש השינוי. מישהו – זה מוכרח להיות גולן – צריך להיות כליא הברק של האנרגיה המתפרצת של פליטי המחאה.
האחרים יכולים להתאחד. הם יכולים להקים מפלגה גדולה, שתעמוד מול הליכוד בלי לגמגם כשהיא תובעת את זכות הבכורה. ואם הבוחרים של המפלגה המאוחדת הזאת לא לגמרי מסכימים על שאלת היום שאחרי בעזה, או על הדרך הנכונה ביותר להקמת ועדת חקירה ממלכתית – זאת לא באמת מחלוקת. זאת רק אי הבנה קטנה.
