לפרשנים של פוליטיקה יש שתי בעיות קבועות שהם צריכים להתמודד איתן.
הראשונה – כולם מבינים פוליטיקה. בישראל, מדינה שבה האזרחים מחוברים לחדשות הרבה יותר מכפי שטוב לבריאות הנפש, כולם מבינים בפוליטיקה. נודה על האמת: זה לא ביולוגיה מולקולרית. זה לא הנדסת טילים. פוליטיקה היא משחק של יצרים, מאבקי כוח, רגשות, עמדות. כל מי שמביט בו מהצד יכול להבין פחות או יותר מה קורה. הפרשנים – אלא במקרים שיש להם מידע שאין לאחרים – משחקים על מגרש צפוף מאוד.
מה שמחולל את הבעיה השנייה – ההכרח לנסות לומר משהו מקורי. מכיוון שהמגרש צפוף, ומכיוון שכולם פחות או יותר רואים מה קורה, הפרשנ/ית נדרש/ת ליצירתיות נפתלת כדי לומר משהו שלא נאמר כבר עשר פעמים לפניו או ייאמר עשר פעמים אחריו. לפעמים התוצאה טובה. לעיתים קרובות יותר התוצאה היא מאמץ יתר. זה מה שקרה אתמול, לנוכח ההפתעה של הצטרפות לפיד למפלגת ביחד תחת הנהגת בנט.
מה יש לומר? האמירות התחלקו לשלוש קבוצות. התנגדות נחרצת (כולל התבטאויות כמו ״מהלך מטומטם״). תמיכה נחרצת (שפע של מחמאות בנוסח ״מהלך נכון״). או ניסיונות מגושמים להציע הסברים מורכבים לדבר פשוט. הנחרצות כמובן אינה במקומה. המהלך הוא הימור, כמו כל מהלך פוליטי מהסוג הזה. הוא בטח לא מטומטם, כי קל להסביר את ההיגיון שעומד מאחוריו. מי שנדמה להם שהבחינו בלקונה חמורה במהלך הזה, שבנט ולפיד פשוט לא שמו לב אליה הוא כנראה זה שלא-לגמרי-חכם, ובטח זה שלא-לגמרי-מפרגן. גם אם אתם נמנים על מי שחושבים שבנט ולפיד אינם גאונים גדולים, הם בוודאי לא טיפשים גדולים. את מה שאתם ראיתם, גם הם ראו. את הסיכונים. את הסיכויים. את היתרונות. את החסרונות. לא מסובך.
האם הוא מהלך נכון? כאמור, זה הימור – שהנימוקים לו כמעט מובנים מאליהם. הרצון של בנט להתמקם בלי תחרות כיריבו של נתניהו, ולא לדשדש כמה חודשים כיריבו של איזנקוט. הידיעה של לפיד שהוא מוכרח לחבור למישהו, כדי לעשות את המעשה האחראי. התקווה שהחיבור יוליד מומנטים של התחדשות ומסר של אחדות. החשיפה לנתונים שמהם עולה תמונה די ברורה: בנט אינו מגנט קולות של אנשי ימין, כך שהחיבור ללפיד לא אמור לגרוע ממנו הרבה קולות. וכן – בשביל זה לא צריך פרשנים. כולכם ראיתם, כולכם מבינים.
על השאלה אם ההימור יעלה יפה אפשר להשיב בניחוש, אבל לא בתחזית שיש לה רגליים, מכמה סיבות. הראשונה – המהלך עוד בראשיתו. זה מהלך מסוג אחד אם איזנקוט לא חובר אליו בהמשך, ומהלך מסוג אחר אם הוא כן חובר אליו. אפשר כמובן לנסות לחזות גם את זה, אבל גם זה יהיה יותר ניחוש מאשר תחזית. איזנקוט עצמו עוד לא יודע מה יעשה. הוא ימתין קצת, לראות מה עוד קורה בסביבה. הוא ימתין קצת, כדי לזהות מה קורה בסקרים, לראות מה מוליד הצירוף החדש בחלוקה אפשרית של מנדטים. הוא ימתין לראות מה עושה ליברמן. הוא ימתין לכניסתה של מפלגה חדשה – שכמעט בטוח תבוא – של גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין.
להצטרפות של לפיד לבנט יש סיבה עיקרית וסיבה משנית. הסיבה העיקרית היא הניסיון לגבש גוש מצביעים מספיק גדול שיביא להחלפת הקואליציה הנוכחית בקואליציה עם אופי אחר. הסיבה המשנית היא לגרום לכך שבראש הקואליציה מסוג אחר יעמוד נפתלי בנט. ציניקנים אולי יאמרו – ואולי בצדק – שמבחינת בנט עצמו המטרה השנייה חשובה מהראשונה. אבל גם אם זה המצב, העניין האסטרטגי שלשמו האופוזיציה פועלת כעת הוא המטרה הראשונה, והגשמתה היא המבחן שיקבע אם המהלך של בנט ולפיד הצליח.
בואו לעדכן את תחזית הבחירות שלכם אחרי האיחוד של בנט ולפיד
הגשמה יכולה כנראה לבוא באחת משלוש דרכים.
דרך ראשונה: ניצחון של מפלגות ״גוש השינוי״ המוכר – בנט (ולפיד), ליברמן, איזנקוט, גולן. קרי, מצב שבו המפלגות האלה משיגות 61 מנדטים. האם זה אפשרי? התשובה היא כן. האם זה אירוע שסבירותו גבוהה? נכון לעכשיו, נראה שלא. יש אמנם כמה סקרים שמעמידים את הגוש הזה על סביבות 60 מנדטים, ולעיתים גם 61, אבל אנחנו בתחילתה של מערכת בחירות שיהיו בה עוד שחקנים, עוד איחודים, עוד התפתחויות. חלק גדול מאלה שאפשר להעלות על הדעת ישחקו את כוחו של הגוש הזה (אפשרות סבירה למדי: ריצה משותפת של המפלגות הערביות, שתעלה את מספר המנדטים המשותף שלהן).
דרך שנייה: ניצחון של מפלגות גוש השינוי המוכר, בתוספת מפלגת אמצע כלשהי, או אפילו מפלגת קואליציה כלשהי. קרי – גוש השינוי, בתוספת כמה מנדטים של מפלגת ארדן-כחלון. או גוש השינוי בתוספת הציונות הדתית תחת הנהגה קצת פחות רדיקלית. או גוש השינוי בתוספת של גנץ והנדל, אם תימצא להם דרך לקבץ מספיק קולות במרכז ההולך ומצטופף. האם זה אפשרי? כן. האם זה אירוע שסבירותו גבוהה? כן, הרבה יותר מהקודם. מה שיהפוך כמובן את גלעד ארדן לממליך המלכים של הממשלה הבאה. או שאולי יעשה כמעשה בנט (רציתם יצירתיות? הנה הניסיון שלי!): למה שלא יבקש להיות ראש הממשלה ארדן, עם מפלגה של שישה או שבעה מנדטים. הרי כבר הוכח שזה אפשרי, ובנט הוא האחרון שיוכל להתלונן על תביעה כזאת מצד ארדן.
דרך שלישית: ממשלת מיעוט של גוש השינוי. לא צריך שישים מנדטים, צריך רק יותר מנדטים ממה שיש לקואליציה, כדי להקים ממשלה קצרת ימים שתדיח את הקואליציה הנוכחית, תוציא את נתניהו מבית ראש הממשלה, תקים ועדת חקירה ממלכתית. האם זה אפשרי? כן. האם סביר? נדמה שהאפשרות השנייה מתחילה להסתמן כתחרות מעניינת לשלישית. כלומר, אם לפני חודש היה נדמה שזו האפשרות הסבירה ביותר, ייתכן שכעת – גם בעקבות ההצטרפות של לפיד לבנט, שמפנה קצת מקום במרכז המפה למפלגה של ארדן – הדרך השנייה קרובה יותר למימוש מהדרך השלישית.
אה – וישנה כמובן גם הדרך הרביעית: הקואליציה תנצח. לשם כך צריכים לקרות אחד משני דברים. או שיתברר שרוב גדול מהסוקרים שוגים, ורק מיעוט מהם צודקים. או שיקרה משהו בעולם שישנה את נטיות הלב של הבוחרים (דוגמה אפשרית: הפיכה באיראן, שתתברר בדיעבד כניצחונו הגדול של נתניהו).
בעניין הספר החדש של שמואל רוזנר…
