האם הפרישה של גדי איזנקוט מהמחנה הממלכתי היא אירוע פוליטי בעל משמעות? הבוקר, נדמה לי שאצל אריה גולן, שמעתי את השר זאב אלקין, שחזר לזרועות הקואליציה, אחרי שישב לזמן מה בפריפריה של המחנה הממלכתי, ממחזר את המשפט המוכר ״אנחנו לא מתערבים בדרך שבה האופוזיציה מחלקת את הקולות שלה״. במשפט הזה יש כמובן יותר מקורט של זלזול. איזנקוט פה, איזנקוט שם, זה לא משנה. מה שיש ב״שמאל״ יש בשמאל – איזנקוט יכול להעביר קולות בתוך המחנה האופוזיציוני, אבל לא למשוך קולות מהמחנה הקואליציוני.
האם זה נכון? התשובה הקלה היא כן. איזנקוט מאיים בפרישתו בעיקר על שניים: הוא ייקח קולות מגנץ, שגם בוחריו שלו נוטים להעדיף את איזנקוט על פניו, כפי שכבר תיעדנו כאן. הוא ייקח קולות מיאיר גולן, שחלק מבוחריו בחרו בו משום שלא זיהו אלטרנטיבה סבירה במחנה השינוי, ואיזנקוט יהיה בעיניהם אלטרנטיבה סבירה. ולמה לא יש עתיד של לפיד? כי המהלך הסביר, שכבר מזה זמן אני מעריך שיקרה, הוא חבירה של איזנקוט ללפיד. הוא יהיה הראש, ולפיד יהיה המשנה שלו. ראש בטחוני – כי זה מה שצריך עכשיו. משנה אזרחי – כי גם זה חשוב מאוד. לפיד כבר הוכיח בעבר שיש לו יכולת לרדת חצי מדרגה לטובת מה שחשוב בעיניו. ואם לומר את האמת: לא בטוח שיש לו ברירה אחרת. אם איזנקוט ירוץ לצד לפיד, ולא איתו, גם הוא יקח ממנו כמה מנדטים, וללפיד לא נותרו הרבה מנדטים לחלק ליריבים בתוך הגוש. המפלגה שלו נשחקת במהירות.
אז זאת התשובה הקלה, ואחריה אפשר לנסות תשובה קצת יותר מורכבת. נכון מה שאלקין אמר: איזנקוט יכול לשנות את חלוקת הקולות בתוך הגוש. אבל בעקיפין, חלוקה כזאת יכולה לקבוע גם את סך גודלו של הגוש. למה? כי מפלגה דומיננטית של איזנקוט ולפיד במרכז הגוש תדחוף את גנץ עוד קצת ימינה, מה שידחוף את בנט עוד קצת ימינה, מה שלפחות תיאורטית יכול לאפשר לגוש להתרחב. אם בנט היה נאלץ להתמרכז, הוא היה מאבד מיכולתו לגרד קולות מהימין. אם בנט יהיה חופשי להיימין, הוא יוכל לנסות להציע אלטרנטיבה למאוכזבים של הליכוד, הציונות הדתית, הבוחרים לשעבר של גדעון סער, ועוד כמה קבוצות קטנות.
לא בטוח שבנט רואה במהלך של איזנקוט ברכה גדולה מבחינתו. לבנט יש רצון לעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר, או לפחות הגדולה ביותר בגוש השינוי. הוא כבר נהיה ראש ממשלה עם שישה מנדטים. זה היה מעשה בעייתי, ציבורית ופוליטית. הפעם הוא רוצה להיות ראש ממשלה עם שלושים מנדטים, או עשרים וחמישה. הכי קל לו לגרוף את המנדטים האלה כאשר הוא מפתה את בוחרי המרכז-שמאל. הם המאגר שזמין לו, בין השאר, בגלל היעדר אלטרנטיבה – המחנה הממלכתי של גנץ, יש עתיד של לפיד, ישראל ביתנו של ליברמן, ובטח הדמוקרטים של גולן – כל אלה לא נראות כמו מפלגות שלטון. לבנט יש סיכוי להחזיק במפלגה שנראית כמו מפלגה שלטון.
האם יהיו חילופי משטר באיראן? בואו להשתתף במשחק התחזיות של המדד
למעשה, התהווה כאן מצב משונה: מה שטוב לבנט לא בהכרח טוב לגוש, מה שטוב לגוש לא בהכרח טוב לבנט. ככל שמדובר בגוש – התפקיד של בנט הוא לכרסם בקואליציה, להביא קולות מהימין, גם אם זה אומר שתהיה לו מפלגה יותר קטנה. ככל שמדובר בבנט – הרצון שלו הוא להוביל מפלגה גדולה, שתתן תוקף לטענה שלו שהוא המנהיג שצריך לעמוד בראשות הממשלה, גם אם את הקולות הוא מביא מהמאגר שקל להביא ממנו קולות.
זה השינוי שאיזנקוט מביא. בהנחה שיקים מפלגה, ואז יחבר אותה ליש עתיד, לבנט עשויה (עלולה?) להיוולד תחרות על תואר המפלגה הדומיננטית בגוש. חלק מהקולות שבנט בנה עליהם, כדי לגדול, יעברו למפלגת האיחוד החדש. הוא יצטרך לקושש קולות באיזורים שאיזנקוט לא מגיע אליהם, קרי, בימין-מרכז. שם תהיה לו תחרות בדמותו של גנץ, אבל זו לא תחרות קשה. גנץ כבר לא נראה לאף אחד כמו ראש ממשלה. אולי בכלל יחבור לבנט. זה לא יהיה לו קל לעשות, אבל יכול להיות שזה יהיה המעשה הנכון פוליטית. מתן כהנא הוא ממילא חצי-תאום של בנט (לטוב וגם לרע). חילי טרופר לא יתקשה להתמקם במפלגה מאוחדת מהסוג הזה. גם אלון שוסטר, או מיכאל ביטון, לא נראים כמי שחבירה כזאת תטלטל אותם אידיאולוגית.
הנה, מחנה מחודש: ענף ימין – בנט וגנץ, ענף מרכז – איזנקוט ולפיד, ענף שמאל – הדמוקרטים של גולן. וישנו גם ליברמן. יכול להיות שטוב שיחזיק את מפלגתו כמפלגה נפרדת. יש לה יכולת משונה לקבץ אליה את כל מי שהמפלגות האחרות בגוש לא נראות להם, מכל מיני סיבות. לענפים האלה יחברו הארגונים והאישים שמחפשים את דרכם למערכת הפוליטית, אם על בסיס בולטות פרסונלית שנולדה בתקופת הרפורמה המשפטית, או באירועי שבעה באוקטובר (יורם כהן, דדי שמחי, נעם תיבון), אם כהתארגנות להצלת ישראל (אחים לנשק, הרבעון הרביעי).
אלקין צודק: אם כל זה יהיה רק חלוקה מחדש של הקולות במחנה שנותר באופוזיציה, חשיבות המהלך של איזנקוט מוגבלת. אבל המטרה של איזנקוט אינה חלוקה מחדש של קולות מצביעי האופוזיציה, אלא הרחבה של מניפת האפשרויות של כל מי שרוצים שינוי. וגם בקרב מצביעי הקואליציה יש מי שרוצים שינוי.