עם פרישתו של חילי טרופר ממה שנותר מכחול לבן, לא נותר מכחול לבן כלום. רק בני גנץ. לא מוסדות משמעותיים, לא תומכים משמעותיים, לא דרך ברורה קדימה, לא מצביעים. המעט שעוד איתו, יעזבו בקרוב, או שיישארו כדי להביע נאמנות, עד הרגע שהוא עצמו יבין שאין טעם, ואז ילכו. תמיכה מתוך רחמים. מה קרה למנהיג שהמריא עד 35 מנדטים? לא קרה לו שום דבר. הוא היה ונשאר גנץ. ברגע מסויים התאים למלא את משבצת האלטרנטיבה, ברגע שאחריו כבר לא. בשום רגע לא היה מנהיג אמיתי של קבוצה אמיתית שנשבעת בשמו. הוא לא היה נתניהו, ולא דרעי, ולא בן גביר, ולא שלי יחימוביץ׳, ולא יוסי שריד. גנץ האדם הוא כנראה איש נעים הליכות ונבון. גנץ הפוליטיקאי הוא לא דמות אמיתית, הוא יצירה וירטואלית. בינה מלאכותית למילוי תפקיד נדרש לזמן מוגבל.
במקום הפוליטי שבו ישב גנץ יושבים היום אחרים. גם הם עוד רחוקים ממנהיגות במובן האמיתי שלה. גם הם כרגע במשימת מילוי מקום. במקום האידיאולוגי שבו ישב גנץ, לפחות בתקופה האחרונה, עוד לא לגמרי ברור מי יושב. עוד לא לגמרי ברור אם זה בכלל מקום. את קו התפר שבין הגושים – נכנה אותם כרגע, כי זה מה שמסתמן בינתיים, גוש נתניהו וגוש בנט – אפשר לתאר בשתי דרכים. אפשר לתאר אותו כמקום טקטי. מאגר קולות פוטנציאלי של מי שלא יודעים באיזה גוש הם רוצים, ולכן יעדיפו את העמימות של האמצע. אפשר לתאר אותו גם כמקום ערכי, כפי שעושה גנץ. המקום שבו לא מפרידים אלא מחברים. לא גבול בין מחנות – דבק של מחנות.
כמה יושבים קרוב מספיק לקו האמצע הזה כדי להיחשב לפוטנציאל הצבעה קשה מאוד לחשב. אבל מדובר כנראה על בערך 15% מהמצביעים. זה כולל, לדוגמה, את מי שאומרים שיצביעו למילואימניקים. זה כולל, לדוגמה, את מי שאומרים שאין להם העדפה לגוש כזה או לגוש אחר. זה כולל מצביעי ליכוד, שלא כל כך תומכים בנתניהו, ומסתייגים מאוד מחלק משותפיו הטבעיים. זה כולל גם מצביעים נוכחיים של בנט, שהחיבור עם לפיד גורם להם להרהור שני, או שלישי. ניתן דוגמה: יש שיעור מסוים של ישראלים שאומרים שהם ״לא יודעים״ למי יצביעו בבחירות. כאשר שואלים את הישראלים הללו איזה גוש הם מעדיפים שינצח, התשובה של שני שליש מהם היא ״אני לא מעדיף שום גוש״. כשיבואו חילי טרופר, או גלעד ארדן, או מי שזה לא יהיה ויבטיחו להם לא להעדיף שום גוש – זה יהיה סוג של פיתוי. אם יעבוד, מפלגת אמצע תקבל כמה מנדטים. הם יבואו על חשבון בנט, הליכוד, הציונות הדתית. הם יבואו על חשבון מה שנותר מגנץ, ומה שנותר מהמילואימניקים של הנדל. הם שם, ומישהו יכול להחליט לקטוף.
כל זה טקטיקה – לא ערכים. כל זה דרך לקושש קולות לטובת מפלגה שתקום ברגע הנכון, כדי לענות על צורך של מצביעים מסוימים. אלא שהצורך במפלגה שאפשר להצביע לה, בלי לכוון ל״גוש״, אינו זהה לרצון בקואליציה רחבה – קואליציה ציונית, או קואליציה בלי קיצונים, או קואליציה של משרתים, או כל הרכב אחר שאתם חושבים עליו, שמשמעותו הלחמה של חלק ממה שכעת הוא גוש הקואליציה וחלק ממה שכעת הוא גוש האופוזיציה. במילים אחרות: יש הבדל בין ארדן, או טרופר, שיום אחרי הבחירות נעשה ממליך מלכים וקובע איזה גוש יקבל את המנדט – לבין ארדן או טרופר, שיום אחרי הבחירות מודיע לנתניהו, בנט, איזנקוט, שהדרך היחידה מבחינתם לשלוט היא לחבור לקואליציה משותפת.
יש הבדל, כי ביום שאחרי הבחירות הסנטימנט כבר לא קובע – קובעת המתמטיקה. אם לגוש נתניהו או לגוש בנט יהיה רוב, הם לא זקוקים למתווכי קו התפר. המתווכים זקוקים להם. ברצות מנהיגי הגושים – מפלגת קו התפר תוכל להצטרף לקואליציה החדשה, בלי להעמיד תנאים. ההצטרפות שלה תספק למעוניינים תמורה רטורית: ״הקמנו קואליציה רחבה״. מבן גביר עד ארדן, או מגולן עד טרופר. חלק גדול ממי שאומרים שהם רוצים קואליציה רחבה מתכוונים בדיוק לזה. קואליציה רחבה יותר מכפי שיש כיום. קואליציה שנשענת על גוש, בתוספת הרחבה חוקית, אולי ממ״ד, אולי מרפסת. גוש הימין, פלוס בנט. או גוש השינוי, פלוס מפלגה בנוסח הליכוד ב של ארדן, כחלון ואדלשטיין.
לחצו כאן להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
ניתן דוגמה: כאשר בחנו כמה ישראלים שמגדירים את עצמם ״ימין״ רוצים קואליציה ״רחבה״ התברר שמדובר בכמעט מחצית מהם. כשבחנו עם המצביעים האלה למה הם מתכוונים כשהם אומרים רחבה, כמחצית אמרו שהם מתכוונים לקואליציה של ״מחנה הימין״ בתוספת ״מפלגה או שתיים״ שיסכימו לקבל את קווי היסוד. כלומר, יותר ״מורחבת״ מאשר ״רחבה״.
מקרב מצביעי ה״מרכז״ יש רוב בעד קואליציה רחבה. אבל גם אותם צריך לשאול כמובן למה הכוונה ברחבה, ורובם בוחרים שנוסחה שמבטאת ״קואליציה בלי המפלגות הקיצוניות״. מה שמחייב עוד שאלת המשך: מי הן המפלגות הקיצוניות? רוב בוחרי המרכז לא מוכנים בעיקרון לשבת עם מפלגה שתומכת בפטור משירות צבאי לחרדים. כמחצית מבוחרי המרכז לא מוכנים בעקרון לשבת עם מפלגה שתומכת בסיפוח יהודה ושומרון. רוב בוחרי המרכז מעדיפים קואליציה יותר צרה, העיקר לא לשתף מפלגה ״לא ציונית״ בקואליציה. אבל שימו לב גם לזה: בעיני בוחרי המרכז, ש״ס היא מפלגה לא ציונית. בעיני חלק משמעותי מבוחרי הימין, ש״ס היא כן מפלגה ציונית (כאשר בוחרי הימין אומרים ״לא ציונית״ חלק גדול מהם מתכוונים לערבים בלבד).
כל זה בא לומר, שיכול להיות שהמסר האידיאולוגי של גנץ – בעד קואליציה רחבה – נדחה על ידי הבוחרים לא משום שאינם רוצים אותו, אלא משום שהם מבינים שהפשרות שיתבעו מהם גדולות מכפי שהם מוכנים לקבל. הישראלים עם הסנטימנט הגנצי חושבים, או מקווים, שיש איזו פשרה גדולה שאפשר לנסח, ושתוכל להושיב יחדיו את כל הישראלים מסמוטריץ׳ ועד לפיד. בן גביר יישאר בחוץ, על תקן הקיצוני מימין. אולי גם יהדות התורה תישאר בחוץ, על תקן הלא ציוני (ש״ס תכנס לאחר שתתפשר בנושא הגיוס). גולן והקפלניסטים יישארו בחוץ בצד השני, על תקן הקיצונים משמאל. והערבים – טוב, הם כמובן יישארו בחוץ. לזה מכוונים כרגע בשני הגושים. לזה צריך להקדיש דיון נפרד.
אבל אולי בתוך תוכם, גם הישראלים עם הסנטימנט הגנצי מבינים, שהפשרה הגדולה, שתוביל לקואליציה הגדולה שהם מדמיינים, איננה ריאלית בישראל של ימינו. זו פשרה שמתעלמת מיותר מדי שאלות חיוניות. כמו – מי יהיה ראש הממשלה. כמו – מה תהיה מדיניות הממשלה בנוגע לדברים כמו הרפורמה המשפטית, הקצבות למגזר החרדי, תמיכה בנוער הגבעות והחוות, טיפול בפשיעה במגזר הערבי. פשרה קטנה, וקואליציה בינונית? אולי. במחנה גוש השינוי יש לא מעט מצביעים הסבורים שסופו של בנט לשבת בממשלת נתניהו. במחנה הקואליציה יש רבים שישמחו על תגבור הימין המלא בתוספת של מפלגה לכיוון המרכז, של ארדן, או של טרופר. אולי יקבלו בשמחת מנצחים, בתנאים שלהם, אפילו את בנט. החלום של גנץ – הפוליטי והערכי – נראה רחוק למדי מסיכוי להגשמה. אולי, בלי להתכוון לזה בדיוק, זה מה שהבוחרים שנטשו אותו אומרים לו.
בעניין החרדים… הספר החדש של שמואל רוזנר
