ניתן לזה שם: ״קנאת טראמפ״. זה שם שמרמז על תופעה פסיכו-פוליטית. נדמה לי שאפשר לזהות את סימניה בכל מקום שיש בו ישראלים שרואים בניצחון של טראמפ, במהפכה המתוכננת של טראמפ, מפת דרכים שמתאימה גם לישראל. אלה ישראלים שהקדימו את טראמפ כאשר השיגו ניצחון של גוש הימין, ללא צורך בקואליציות מייגעות עם קבוצות אחרות. אלה ישראלים שמביטים ביותר משמץ של התפעלות בפעולות הלא מרוסנות של טראמפ באמריקה. גם הם ניסו, ונכשלו, בימי הרפורמה המשפטית. אפשר היה לחשוב שניסו יותר מדי, קפצו רחוק מדי, הגזימו. אבל אפשר לחשוב גם אחרת: שניסו פחות מדי, העזו פחות מדי. הניצחון של טראמפ, התעוזה שלו בימים האלה, נותנים לחלקם סיבה לעבור מהסברה הראשונה לשנייה.
נפתח בטראמפ. ליאל ליבוביץ׳ מתאר לא רע, בכתבתו בישראל היום, את מה שטראמפ רוצה לעשות. הוא מסביר את שרשרת המינויים שלו לתפקידים בכירים, שחלקם, איך לומר בעדינות, לא דומים לשום דבר שהכרנו קודם. האם יש הגיון במה שלפעמים נראה כמו שגעון? בטח שיש. טראמפ מתמודד עם מה שבעיניו, ובעיני רבים מבוחריו, הוא בעיה אמריקאית קשה: ״איך להכניע את המערכות הענפות שבילו את העשור האחרון באגירת כוחות בלתי דמוקרטיים בעליל, בסיכול רצון הבוחרים, ובהתנכלות הולכת וגוברת לכל מי שסומן כאויב פוליטי״.
מזכיר לכם סנטימנט מסביבתכם הקרובה? מזכיר לכם טענות נגד היועצת המשפטית, הפרקליטות, בית המשפט, השב״כ, מערכות התקשורת, שומרי הסף, הפקידות הבכירה, צמרת צה״ל? מזכיר בהחלט. ומכאן, לפתרון של טראמפ: ״הפתרון, לדידו של הנשיא הנכנס, פשוט כמו שהוא נועז: למנות לתפקידי מפתח מועמדים בלתי־שגרתיים שיוכלו לא רק להתוות מדיניות, אלא בראש ובראשונה, אם לשאול ביטוי מהרקולס, לנקות את האורוות ולהבטיח שזרועות השלטון ישובו לעבוד בשביל הציבור ולא בשביל קבוצה זעומה של בעלי אינטרסים פרטניים… את כולם מאחדת האמונה שהגיע הזמן לרפורמות מרחיקות־לכת בוושינגטון, כאלו ששוברות את כל כללי המשחק הישנים והמושחתים״.
אפשר ללעוג לטענה שהמערכות מושחתות, אפשר להילחם בה, אפשר להיבהל ממנה, אפשר להניח שמדובר בטענה של ציניקנים שרק רוצים עוד כוח, אפשר גם להניח שמדובר בטענת אמת של מי שמרגישים שניטל מהם הכוח. כל זה לא נוגע לשאלה האם מתפתחת בישראל ״קנאת טראמפ״. כי ברור שגם בישראל יש מי שמרגישים בדיוק כמו הבוחרים של טראמפ, וברור שגם בישראל יש מנהיגים שסבורים שצריך לנקות את האורוות, חלקם ציניקנים, חלקם כנראה באמת חושבים שהאורוות מטונפות, וברור שגם בישראל מתפתח הלך רוח של שבירת כלים. של נכונות ללכת רחוק מאוד בניסיון לערער את מוסדות המדינה המסורתיים. אפשר לעשות זאת באמצעים של חקיקה ונטילת סמכויות, אפשר לעשות זאת באמצעים של ערעור על הלגיטימיות של החלטות מוסדיות וסירוב להתנהל על פיהן, אפשר גם באמצעים פרסונליים – הצבה של אישים חדשים, מערערי מסורת, בתפקידי מפתח.
צפו: האתגר החרדי בשישה סרטונים מבית המדד
האזינו: מה עושה משוררת כשהיא קמה בבוקר?
רכשו: על אסטרטגיית על. ספר חדש על ניצחון במדיניות ומלחמה
טראמפ, שמתמרן בנסיבות של הפוליטיקה האמריקאית, בחר בשיטה השלישית. לחוקק קצת קשה – אם כי ייעשו ניסיונות כאלה. לסרב לקבל החלטות של דרגים מקצועיים לא תמיד קל, כי המערכת האמריקאית גדולה, מסורבלת, ביורוקרטית. מה שיחסית קל, הוא למנות. קח מכחיש חיסונים, הצב אותו כשר בריאות – ערערת. קח ממציא גאוני ומיליארדר אקסצנטרי, הצב אותו כמי שאמור לקצץ משרות במערכת המוסדית – ערערת. אין טעם לעבור כאן על כל המינויים של טראמפ. יש בהם כמה סבירים ושגרתיים, כמה מפתיעים ולא לגמרי משכנעים, וכמה שנראים שערורייתיים. אבל למי הם נראים כך? למי שסבורים שהסדר הישן היה, פחות או יותר, נסבל. למי שסבורים שטוב יהיה לעשות רפורמות ושיפורים, אבל פחות טוב יהיה לעשות מהפכות.
טראמפ רוצה מהפכות. הוא שכנע את הבוחרים, וגם את עצמו, שיש צורך בטלטלה גדולה – ואצה לו הדרך, כי בעוד ארבע שנים ייגמר הזמן. ואין לו עכבות. או לפחות לא עכבות שאפשר להבחין בהן. נכון, המועמד שלו לשר המשפטים נאלץ לפרוש, כי התברר שהסנאט יתקשה לאשר אותו. אבל זה לא מה שיעצור את הנשיא. בסופו של דבר יהיה לו קבינט של מהפכנים. קבינט שלא היה כמותו באמריקה מעולם. קבינט שאם יצליח במשימה שלו – והמוסדות האמריקאים הם כאמור גדולים ומסורבלים, ולא קל לשנות אותם מהיסוד – יחולל מהפכה באגפים רבים של הממשל האמריקאי.
האין-עכבות הזה מעורר בשבועות האחרונים את קנאתם של מנהיגים בקואליציה. טראמפ ניסה בקדנציה הקודמת בכוח, ולא תמיד הצליח לממש את רצונותיו. מסקנתו הייתה ברורה: בקדנציה הזאת יפעיל עוד יותר כוח. גם הקואליציה ניסתה לפני שנתיים בכוח, ולא לגמרי הצליחה לממש את רצונותיה, וגם המסקנה של חלק מראשיה היא עוד יותר כוח. זה הרקע לשובם של רעיונות הרפורמה המשפטית – שאולי באמת הגיע הזמן לקרוא להם ״מהפכה״, אבל הפעם לא בהתרסה, אלא בהסכמה, כי די ברור שהיזמים רוצים מהפכה. זה הרקע לאמירות שאפשר לשמוע על התעלמות מקולות המחאה, התעלמות מסכנות הפילוג, התעלמות מהמחיר החברתי של מהלכים מעוררי מחלוקת. זה הרקע לתחושה של ציבור גדול שאפשר לממש את הרוב בכנסת כדי להניע מהלכים רדיקליים. הם רואים איך טראמפ מממש מנדט ציבורי – גם הם רוצים כך. הם רואים איך טראמפ מתעלם מזעקות התקשורת, מחרדת היריבים הפוליטיים, מעיקום האף של האליטות – גם הם רוצים כך.
זו קנאת טראמפ. תסמונת שיש איתה סכנות גדולות. קודם כל, משום שכלל לא בטוח שמה שטראמפ עושה יוביל לתוצאות טובות. אפילו מי שתומך במהלכיו לא יכול לדעת שמה שהוא עושה יוביל לתוצאות טובות. זה הימור. ומכאן – שצריך לחשוב מה קורה אם ההימור מצליח, וגם מה קורה אם ההימור לא מצליח. התשובה היא, במקרה של אמריקה, לא הרבה. אמריקה היא מעצמה גדולה, עם יכולת ספיגה, עם חגורת שומן, עם משאבים של אימפריה. אם ההימור של טראמפ לא יעלה יפה, יהיו לה כמה שנים קצת פחות טובות, כאוטיות, אולי מזיקות, אבל סכנת קיום לא תהיה.
ישראל איננה אמריקה, ולכן – בלי קשר לשאלות של מהות – בלי קשר לשאלה אם אתם בעד או נגד שינוי מעמד היועצת המשפטית לממשלה – קנאת טראמפ מסוכנת לה. כמו שמוטב שישראל תזכור שאיננה מעצמת על שכוחה הצבאי אינסופי, ותנהל את משאביה על פי הגודל הריאלי של צבאה וכלכלתה, כך מוטב שישראל תזכור שאיננה מעצמת על ותנהל את משאביה החברתיים והפוליטיים על פי המצב הריאלי של חברתה ואזרחיה. ובמילים אחרות, בנימין נתניהו לא יכול להיות טראמפ, לא משום שהוא פחות חכם ומוכשר מטראמפ (הוא יותר חכם ממנו), אלא משום שטראמפ פועל באמריקה ואילו נתניהו פועל בישראל. זו זירה אחרת, אלה תנאים אחרים, שמחייבים ניהול סיכונים אחר. הברוטליות שטראמפ יכול להרשות לעצמו בזירה האמריקאית, בלי לחשוש מהתרסקות, היא דבר שהקואליציה לא יכולה להרשות לעצמה, אלא אם היא מוכנה להסתכן בהתרסקות. לא של הקואליציה – של מדינת ישראל. ממילא, ״קנאת טראמפ״ היא תסמונת בעייתית, קודם כל, לא משום שהיא מעידה על בעיה של אידיאולוגיה – אלא משום שהיא מעידה על בעיה של מגלומניה.
רכשו: על אסטרטגיית על. ספר חדש על ניצחון במדיניות ומלחמה
