צעד אחד לפני התהום קראתי לאתראה זו. התהום זוהי מלחמת אזרחים. זאב ז׳בוטינסקי, 1937
* * *
אתם בוודאי מזהים את הדובר ואת הדברים, ובכל זאת נחזור על פיסקה מהם. נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק אמר אותם, או דומים להם, בגרסאות מגוונות, בערוצי הטלוויזיה (כאן בציטוט מהריאיון לדנה ויס בחדשות 12).
״אנחנו עברנו המון קווים אדומים, ויש עכשיו קו אדום חדש״
שהוא?
״לעשות כל מאמץ למנוע מלחמת אזרחים״.
עד כדי כך?
״עד כדי כך״.
אנחנו רגע ממלחמת אזרחים, אדוני השופט?
״אנחנו קרובים מאוד למלחמת אזרחים״.
כי מה קרה?
״משום שהקרע בעם הוא אדיר, לא נעשה שום מאמץ לאחות אותו, כל אחד מנסה להקצין אותו. היום ישנן הפגנות, אז יש מכונית שעוברת דרכם ודורסת מישהו, ומחר יהיו יריות, ומחרתיים יישפך דם״.
הדברים הללו של ברק עוררו, כמקובל, סערה. למה כמקובל? כי כבר כמה שנים שבכל פעם שברק מדבר מתעוררת סערה. כי דיבור על אפשרות של מלחמת אזרחים הוא דיבור שקשה לעכל. כי יש מי שחולקים על הערכתו של ברק באופן חריף. כי יש מי שמזהים בדבריו ברק הזדמנות לניגוח פוליטי.
ניפטר מהאחרונים, אנשי ההזדמנות הפוליטית: כל מי שניסו להציג את ברק כמי ש״קורא״ למלחמת אזרחים הם במקרה הטוב שוטים, ובמקרה המקובל יותר מנוולים. הם רוצים להציג את ברק כך, משום שהצגה כזאת היא כלי ניגוח מחנאי. הם רוצים לגרום לו, ובמשתמע לכל מי שמזדהים עם דבריו, להיראות כקיצונים חסרי אחריות ומחוללי מדון. חבל. על ברק אפשר לחלוק באלף דרכים, אפשר לחשוב עליו או על החלטותיו הרבה מאוד מחשבות ביקורתיות, אפשר להסביר מדוע אמירת דברים שאמר בעבר או הפעם בעייתית. אבל ברק לא מנסה לחולל מלחמת אזרחים. ומי שאומרים שכן – טוב, כבר אמרתי את כל מה שאפשר לומר על מי שאומרים שכן.
עכשיו למהות. ועליה צריך לומר שלושה דברים.
הראשון: על הטענה שבישראל עלולה להיות מלחמת אזרחים. זה סעיף קל למדי. מלחמות אזרחים הן שגרה היסטורית. מי שחושבים שישראל חסינה מפניהן לוקים בהיבריס – מחלת הגאווה, שגורמת לחלקנו להניח שעם ישראל, או מדינת ישראל, טובים יותר מאחרים, מוגנים מפני רעות שקורות לאחרים, מצוידים במנגנונים ייחודים שאין לאחרים, מיוחדים ונפלאים לעומת אחרים. מחלת ההיבריס היא מחלה מסוכנת. היא גרמה לרבים מאיתנו להניח שבישראל לא יהיה רצח של מנהיגים פוליטיים, עד שבא רצח יצחק רבין והיכה אותנו ב״תדהמה״. על מה התדהמה? לא הייתה סיבה לתדהמה לאחר הרצח ההוא, ולא תהיה סיבה לתדהמה אם תפרוץ מלחמת אזרחים בעתיד הקרוב או הרחוק. כאמור, דברים כאלה קרו וקורים במקומות רבים, בנסיבות מגוונות, לעמים שונים. הם יכולים לקרות גם לנו (למעשה, כבר קרו. חיזרו לימי בית שני).
השני: על הטענה ש״אנחנו קרובים מאוד״ למלחמת אזרחים. זו כבר טענה שקשה יותר להעריך את נכונותה. יש מי שמכחישים אותה כמעט בחמת זעם. לא בטוח שהם מעריכים נכונה את עומק המשבר שישראל נמצאת בו. יש מי שסבורים שישראל כבר נמצאת במלחמת אזרחים. את אלה שווה לשלוח לכמה שיעורי ריענון בהיסטוריה. ישראל עדיין אינה נתונה במלחמת אזרחים. אין ירי ברחובות, אין חטיפות, אין מעצרים באישון לילה, אין התנגשויות אלימות מאוד עם המשטרה, אין יחידות צבא שעורקות על ציודן, עדיין אין – וברור שזו כרגע סכנה שנראית יחסית מוחשית – אי ציות ברור ומתריס של השלטון לפסיקות בית המשפט.
כמה אנחנו קרובים למה מאלה? יש סימנים לכאן ולכאן.
מצד אחד, המצב החברתי קשה, המחלוקת עמוקה, ובעיקר, ישראל נתונה במשבר של חוסר אמון, על גבול, ולעיתים מעבר לגבול השנאה. יש בה הרבה מאוד אזרחים שמניחים ש״צד שני״ כלשהו רוצה ברעתם או ברעת המדינה, או שהוא מסוכן למדינה, או שאם תוכניותיו יוגשמו תיהרס המדינה. הנחות כאלה מובילות לשבירת כלים. וזה בדיוק מה שמאפיין מלחמות אזרחים – שבירת כלים.
מצד שני, ישראל עודה מתפקדת, חיילים יוצאים לקרב עם רעים לנשק שעמדותיהם שונות, רופאים מטפלים בחולים שעמדותיהם שונות, נוסעים נכנסים לאוטובוסים ורכבות עם נוסעים שעמדותיהם שונות, עובדי ציבור – כן, אני מדבר על ״פקידים״ מושמצים – פועלים למען מטרות משותפות עם פקידים אחרים שעמדותיהם שונות. יש בישראל מיעוט (לא קטן) שמחרחר מריבה גדולה, ויש בה רוב שמבקש הרגעה.
האם היועצת המשפטית תישאר בתפקיד עד סוף השנה? בואו להשתתף במשחק התחזיות של המדד
הבעיה היא כמובן, שהרבה מאוד מלחמות אזרחים ניצתות בגלל מיעוט שמחרחר מריבה, ורוב שלא יודע כיצד להשליט את רצונו ברגיעה. מי שהערכתו דומה לזו של ברק מבין שזאת האפשרות העומדת על הפרק: המיעוט יגרור את הרוב להסלמה שאינו מעוניין בה. לעומת זאת, מי שחולק על ההערכה של ברק מניח, כנראה, שלרוב שאינו מעוניין בהסלמה יהיה כוח לבלום את המיעוט המחרחר מריבה. מה יותר סביר שיקרה? קל לומר שהחרדה מוגזמת, כי ברוב המקרים שבהם ישנה מחלוקת עמוקה בחברה אזרחית לא פורצת מלחמה. אלא שמלחמת אזרחים היא הדבר שנסים ניקולס טאלב (מחבר ״הברבור השחור״ וספרים חשובים אחרים) מגדיר יפה כאפשרות ממרחב ״קיצוניסטן״. ולכן צריך להרהר מחדש במשמעות ההערכה ״מוגזמת״.
נחזור לדיוק של טאלב: תחזיות במרחב שהוא מכנה ״ממוצעיסטן״ הן אלה שמתייחסות לרוב הדברים שקורים בעולם. מה יהיה מזג האוויר מחר? הוא יכול לעלות או לרדת, אבל לא יכול לעלות בחמישים מעלות או לצנוח בחמישים מעלות. מה יהיה שיעור תאונות הדרכים בשנה הבאה? הוא יכול לעלות מאוד בחדות, אבל לא עד כדי מצב שבו רוב הנוסעים ברוב הנסיעות יהרגו בתאונה. לעומת התחזיות האלה, תחזיות במרחב ״קיצוניסטן״ הן אלה שמתייחסות לאירועים שגם הסתברות נמוכה להתממשות שלהן צריכה לעורר דאגה חמורה, כי התממשות תוביל לתוצאות קטסטרופליות. דוגמה: ההסתברות שמחר יהיה בלונדון אירוע של טרור גרעיני מאוד נמוכה. למרות זאת, רשויות הבטחון הבריטיות משקיעות ממון ומשאבים כדי למנוע אירוע כזה. למה? כי אם יתרחש – בסיכוי האחד למי יודע כמה עשרות אלפים שיתרחש – הוא יהיה אירוע אסוני בקנה מידה שעשוי להיות הרסני.
מלחמת אזרחים היא אירוע מסוג קיצוניסטן. לכן, יש טעם לחשוש מפניו גם אם ההסתברות שיתרחש יחסית נמוכה. ובמילים אחרות: ייתכן בהחלט שגם אתם וגם אהרן ברק מעריכים את ההסתברות של מלחמת אזרחים בעתיד הקרוב בדיוק באותה רמה – נניח, הוא ואתם מניחים שיש סיכוי של ארבעה אחוזים שזה יקרה. אבל בעיניו זו תהיה סיבה להניף דגל אזהרה (כי ארבעה אחוזים לאירוע קיצוניסטן זה המון), ובעיניכם זו לא תהיה סיבה להניף דגל אזהרה (כי ארבעה אחוזים, בסופו של דבר, זה בדרך כלל לא).
השלישי: על ההחלטה של ברק להניף דגל אזהרה. יש מתח קבוע שמתקיים כמעט בכל זירה, בין הרצון להזהיר מפני סכנה ובין הרצון שלא להרגיל בני אדם לאפשרות קטסטרופלית (קרי, לא ״לנרמל״ אותה).
ניתן דוגמה: כאשר המודיעין מתריע מפני האפשרות שמלחמה עם חיזבאללה משמעותה נפילה של עשרות אלפי רקטות על ערי ישראל הוא עושה שני דברים. הראשון – מתריע מפני סכנה, שיש הכרח להתריע מפניה. השני – מאותת לחיזבאללה, שזו הציפיה של ישראל במקרה של מלחמה. לא שזה מה שישראל רוצה שיקרה כמובן, אבל שזה מה שישראל מבינה שיקרה. ישראל לא תוכה ״בתדהמה״ אם יפלו עשרות אלפי רקטות, כי היא הוזהרה מראש שזה מה שיקרה. מה שעלול להוביל את חיזבאללה למסקנה שירי עשרות אלפי רקטות על ישראל הוא דבר מתקבל על הדעת.
והנה עוד דוגמה: כאשר יש מי שמזהיר שמתקרב לישראל ״צונאמי מדיני״ של לחץ בינלאומי כבד, קורים למעשה שני דברים. הראשון – ישראל נדרכת לאפשרות שמדיניות שהיא נוקטת בה תוביל לתוצאה רעה מאוד מבחינה. דריכות כזאת היא דבר חשוב בקביעת מדיניות. אבל לצד הדבר הזה קורה עוד משהו – גורמים בינלאומיים מזהים מעין ציפייה להפעלת לחץ כבד, ועלולים להחליט להגשים את הציפייה הזאת.
כמובן, למתח הזה, שאין דרך להתיר, אפשר להציע עוד המון דוגמאות, שאחת מהן היא הדברים של ברק. מצד אחד – אם הסכנה למלחמת אזרחים מוחשית כדאי שמישהו יתריע (כי מה קורה כאשר לוקים בשאננות ואין התרעה למדנו היטב לפני שנה וחצי). מצד שני – דיבורים על מלחמת אזרחים אכן מרגילים אותנו לאפשרות הבלתי נסבלת שתהיה מלחמת אזרחים. מכאן והלאה, השאלה היא שאלה של שיקול דעת ושל הערכת סיכונים. ברור שבמצב של סכנה גדולה הצורך בהתרעה גובר. ברור שבמצב של סכנה קטנה מוטב לא לעורר דובים ישנים מרבצם.
הערת צד: מהי בכלל מלחמת אזרחים, וכיצד היא נראית? אל תצפו להודעה רשמית שהחלה מלחמת אזרחים. לא כך דברים כאלה קורים. מלחמת אזרחים מתגלגלת מתקרית קטנה, לתקרית קצת יותר גדולה, להסלמה באיומים, לייאוש מהסדרה, למעשים של קיצונים, לתגובות של בהלה. מלחמת אזרחים מתחוללת כאשר אין מי שיעצור אותה. היא יכולה להתפתח בהרבה דרכים, שלא בהכרח מובילות למלחמת כנופיות שמתבצרות על מתרסים ברחובות. אבל בהכרח מובילות לאסון לאומי.
על אסטרטגיית על. בואו לקרוא את הספר הכי חכם על ניצחון במדיניות ומלחמה
