1.
למה הם מפגינים? כדי להפחיד אתכם (הלא חרדים).
להפחיד ממה? מהמחיר שתצטרכו לשלם אם תתעקשו על הסדרה.
זאת כל תורת המיעוטים האוטונומיים כולה.
אם תנסו לשנות אותם, למשטר אותם, להכניס אותם למערכת המדינתית שכולנו כפופים לה, הם ימררו את חייכם. אז מוטב לעזוב אותם בשקט. אל תיכנסו לכפר שלהם כדי לאכוף חוקי בנייה. אל תאמרו להם ללבוש מסכות במגפה, אל תנסו לגייס אותם, לגבות מהם מס אמת, לוודא שהם שומרים על חוקי התנועה, לבקש שלא יציירו גרפיטי על בניינים. בישראל יש הרבה מיעוטים גדולים. אם ישראל לא תדע להתמודד עם כוחם של המיעוטים הללו להפריע לסדר הציבורי – היא תתקשה מאוד להישאר מדינה. ושימו לב:הפסקה הזאת אינה כוללת את המילה ״חרדים״. היא יכולה להתייחס, באותה מידה, למהגרים פורעים בפריז, לבדואים בנגב, לגטאות של שחורים בלוס אנג׳לס, למתנחלים בתפוח, לטורקים בגרמניה. כן, גם לחרדים.
2.
עניין מעצרי העריקים קשה. אין בו תועלת מעשית רבה. מוטב היה שייפסק. עם העריקות החרדית ראוי להתמודד באמצעות סנקציות כלכליות וחברתיות, ולא באמצעות מעצרים. אלא שאם מפסיקים לעצור עריקים חרדים, אין מנוס מלהפסיק לעצור את כולם. זה אומר שאם הבת שלי, שמתגייסת בעוד כמה שבועות, תחליט לא להתייצב, גם אותה אי אפשר יהיה לעצור.
נו, ומה בכך? הרי רוב גדול של מי שמתייצבים היום, כשיש סכנת מעצר, יתייצבו גם מחר, כשאין סכנה כזאת. אלא שבכל זאת מתגנב חשש קל. ומה אם לא? מה אם יתברר שוויתור על מעצרים מוביל להחלטה של – נאמר – חמש מאות צעירים לא להתייצב? מי יפתור לצה״ל את בעיית כוח האדם החדשה הזאת?
3.
בשבועות האחרונים נשמעים אצלנו כל מיני דיבורים שיש בהם כדי להעיד על הקושי הגדול של ישראלים, כולל כאלה שלכאורה התעמקו בסוגיה, להבין את האתגר החרדי. הנה דוגמה: קלמן ליבסקינד תיאר ברדיו כיצד ראשי ישיבת הסדר חרדית מתקשים לגייס לשנה הבאה, כי הרדיפה אחר עריקים מקצינה את השיח, ולא מאפשרת גם לחרדים שרוצים בזה להצטרף לישיבות.
על זה צריך לומר כמה דברים. הראשון – זה בלי ספק נכון. אפשר להניח שישנה הקצנה בשיח החרדי, שתחבל בניסיונות המעטים והרופפים לגייס חרדים באמצעות כל מיני פרויקטים, כמו ישיבות הסדר חרדיות. השני – זה היה לגמרי צפוי. כשיש מאבק כוח, אי אפשר להניח שלא תהיה הפעלת כוח נגדי. שלוש – ישיבות הסדר חרדיות הן כרגע לא יותר מפלסתר על רגל קטועה. השאלה שצריך לשאול היא האם נכון לוותר על ניתוח החירום, כדי לא לפגוע בפלסתר. ארבע – אל תאמינו למי שאומר לכם שישיבות הסדר חרדיות הן הדרך לעתיד טוב יותר. לא יהיה עתיד טוב יותר אם לא יופעל לחץ מתמיד, עקבי, ברור, לשינוי של התנהלות החברה החרדית. הבטחות לשינוי מרצון כבר היו הרבה מאוד. הן ערובה למריחת זמן.
4.
עוד מילה על הקצנה. יש הרבה מאוד שיח על הלחץ שמוביל להקצנה. על המיינסטרים החרדי שנגרר אחר השוליים, בגלל הלחץ של המדינה. כאמור, אכן אפשר לזהות הקצנה. אבל עכשיו נשאל שאלה: ומה יקרה אם החרדים יקצינו – הם לא יתגייסו?
הספר על האתגר החרדי: בואו לקרוא
5.
התשובה לשאלה בסעיף הקודם כמובן לא פשוטה כל כך. אם יקצינו – יפגינו. אם יקצינו – יקשו על המדינה עוד יותר לנהל את ענייניה. אם יקצינו – יהיו מנוכרים יותר, מרוחקים יותר, לא ישתפו פעולה. הקצנה אינה תופעה רצויה. הקצנה היא תהליך שהמדינה צריכה למנוע כאשר היא יכולה לעשות זאת. אלא שבמקרה הזה, היא לא יכולה. וליתר דיוק: היא יכולה, אם תחליט להיכנע. לכן, השאלה החשובה כל כך היא שאלת היעד: מה אנחנו, הישראלים, רוצים שיהיה. אני עוסק בזה בהרחבה בספר ״בעניין החרדים…״, כי זאת השאלה שההנהגה הישראלית כל הזמן מזגזגת ביחס אליה, בלי להכריע, בעוד שההנהגה החרדית לא מזגזגת ביחס אליה. החרדים יודעים מה הם רוצים. המדינה לא יודעת מה היא רוצה. אם מטרת העל שלה היא למנוע הקצנה, יהיו לזה השלכות עמוקות וארוכות טווח. אם מטרת העל שלה היא להתמודד עם האתגר החרדי בהצלחה, היא תצטרך לשלם מחיר – שיבוא לידי ביטוי (יש לקוות שזמני) גם בהקצנה.
6.
ועוד משהו שלא מפסיקים לדבר עליו: הקפלניסטים חסמו כבישים, למה שהחרדים לא יחסמו כבישים? על זה שוב אפשר לומר לפחות שני דברים. אחד – זה שקבוצה אחת עשתה מעשה לא ראוי לא מחייב להצדיק את המעשה הלא ראוי של קבוצה אחרת. שתיים – יש בכל זאת חשיבות לשאלה למה חוסמים כביש, ולא רק לשאלה האם חוסמים כביש. נניח שמחר קבוצת ישראלים תחליט לחסום כבישים עד שיתחייבו לה שתקבל פטור מלא מתשלום מיסים – האם זה דומה למצב שבו קבוצת ישראלים חוסמת כבישים כדי לתבוע מהמשטרה לטפל בעבריינות? התשובה כמובן שלילית, וממנה נגזרת מסקנה שכדאי לאמץ: אל תביטו רק במעשה, הביטו גם בסיבת המעשה.
7.
ועוד טענה רווחת לאחרונה: הצעיר החרדי לא אשם. כל חייו, כל סביבתו, הובילו לעריקות – אי אפשר לבוא אליו בטענות. ושוב, כמה דברים. הראשון – ידוע לכל שאי ידיעת החוק לא פוטרת מעונש. זה כלל ברזל מדינתי, שחל גם על המקרה הזה. השני – אי אפשר לבוא בטענות, אבל אפשר לבוא בתביעות. בסדר, לא ידעת. בסדר, לא הסבירו לך. עכשיו מסבירים – ואם כך, לך ללשכת הגיוס. השלישי – ואם הורי חינכו אותי שתשלום מס זה לפראיירים, וכל סביבתי לא משלמת מיסים (זה לא המצב כמובן), תוותרו לי על תשלום המס? ואם גדלתי במשפחת פשע, וגם אחרי שהתרעתם שאם אמשיך בדרך הפשע גורלי יהיה מר אני בכל זאת ממשיך לעבור על החוק, תסלחו לי? הרביעי – כמובן, ראוי לנקוט בצעדים סבירים שיקלו על הצעיר החרדי שהתרגל כל חייו לרעיון מסוים להתרגל לרעיון אחר. וראוי גם להודות באמת: לא זה המכשול שמונע התייצבות המונית בבקו״ם.
8.
הנה תחזית: אם מפלגות הקואליציה הנוכחית ינצחו בבחירות, ההפגנות יפסקו, ויועברו חוקים שמאפשרים לחברה החרדית לשמור על האוטונומיה שלה. אלא אם אחת מהמפלגות האלה תסרב לעסקה כזאת (כרגע, קשה לראות מפלגת קואליציה שתסרב לעסקה כזאת). אם מפלגות הקואליציה לא ינצחו בבחירות, ותקום ממשלה שתנסה להתמיד במהלך השינוי של החברה החרדית, ההפגנות יחריפו. מכאן – השאלה תהיה שאלה של נחישות, בדיוק כמו במקרה של ארה״ב ואיראן. הצד שיניח שיש לו כוח, סבלנות, ויכולת התמדה יותר מהצד השני, הוא שיכריע. ובמילים אחרות: כדי שההפגנות יפסיקו, החברה החרדית צריכה להגיע למסקנה שאין לה יכולת לגרום למדינה לשנות את המדיניות שלה באמצעי הפחדה כמו חסימת כבישים.
9.
הסיכום די פשוט. יש שתי דרכים להפסיק את חסימות הכבישים של החרדים, הקצרה והארוכה. הקצרה היא פשוט לוותר. על גיוס, על שילוב, על שיפור, על התמודדות. לתת לאוטונומיה את האוטונומיה שהיא רוצה. הארוכה היא לא לוותר. וזה כמובן לא כל כך נעים לכתוב, ולא כל כך נעים לשמוע. כולנו מעדיפים פתרונות קלים בהסכמה. אלא שלא תמיד פתרונות כאלה זמינים.
