זעקת ה״אנטישמיות״ היא זעקת המיעוט, שנשענת על אלפי שנות היסטוריה יהודית כמיעוט. החרדים בעצם רוצים שנתבלבל. שלרגע נשכח שאנחנו הרוב. שלרגע נשכח שבאנו לכאן, הקמנו מדינה, כדי שלא נצטרך יותר לשפת המיעוט. אם רק נשכח – הם ירוויחו
יש משמעות רגשית לכך שהחרדים הם ״אחים״. יש משמעות רגשית לכך שישראלים שרויים במצב של ״כעס״. הרגשות מכבידים. הרגשות משבשים את היכולת לפעול בשיקול דעת
אחד המכשולים העיקריים שישראל נתקלת בהם בבואה לחשוב על האתגר החרדי ולהתמודד אתו – ואפשר להחליט להתמודד אתו בכל מיני דרכים – היא הנטייה לרמייה עצמית, שמחייבת התעלמות מנתונים גלויים לכל
אם חלים על נשים מגבלות שמקורן ברגישות של רבנים, אדרבה, תנו להן גם את זכויות היתר שמקבלות הנשים הדתיות בגלל אותה רגישות של רבנים. אם כבר, אז בלי שריון מתמרן – אבל גם בלי חובת גיוס
בשנה שעברה, בערך רבע מהמשיבים תיעדפו ״הוספת כסף לשיקום הצפון והדרום״. השנה – קפיצה משמעותית. זה הסעיף הכי מתועדף מכל הסעיפים
את הנתון הזה כדאי לקחת בחשבון, כשמביטים, אולי בתדהמה, אולי בכעס, אולי באכזבה, אולי בהשלמה, על התרגיל הקואליציוני של אישור התקציב
האם הדבר שישראל רוצה בעדיפות הגבוהה ביותר הוא עוד כמה אלפי חרדים משרתים, או שמה שישראל רוצה הוא לנצל את ההזדמנות שנוצרה לתיקון מהיסוד של תקלה תשתיתית קשה
זה מה שעושה נתניהו כעת, לפי עדותו-שלו: מתמרץ מהלך שיביא אותנו ״להתמוטטות כלכלית ודמוגרפית״
מה אם סגל חושב שמדובר בפיקוח נפש, ולכן, בעיניו, פרשנותו לציווי ההלכתי עולה בקנה אחד עם שמירת השבת ההלכתית
אנחנו קצת מגזימים בדמיון הזה, אבל בכל זאת חושבים שיש טעם להצביע עליו כדי לגלות שהוא פחות משונה מכפי שנדמה
