מצבה של היועצת המשפטית לממשלה די גרוע. מצבה של ההנהגה החרדית גרוע עוד יותר. למה להיזכר בזה? בגלל שמנהיגים פוליטיים במפלגות חרדיות ובמפלגות אחרות (השבוע, דוד אמסלם מהליכוד) מרבים להדביק לגלי בהרב מיארה, ולבכירים אחרים בממסד המשפטי והמנהלי, את התואר ״אנטישמים״. כך שיש כאן סוג של תחרות על תדמית: משה גפני רוצה שתחשבו שהיועצת, או המשנה ליועצת, גיל לימון, או שופטי בית המשפט העליון, אנטישמים. אבל כדי שתשחבו כך, אתם צריכים להאמין לגפני, או לחבריו, ולכן גם לתדמית שלו יש תפקיד. מי שסבור שגפני הוא אדם שיש טעם להאזין לטענותיו, ישקול את האפשרות שבהרב מיארה אנטישמית. מי שסבור שבהרב מיארה אינה אנטישמית, עשוי להסיק שגפני אינו אדם שיש טעם להאזין לדבריו.
בתחרות הזאת, אמרנו, בהרב מיארה במצב לא כל כך טוב, אבל גפני (שנשתמש בו כמשל להנהגה החרדית, כפי שאנחנו משתמשים בה כמשל לצמרת הפקידות הממשלתית), במצב גרוע יותר. היא – היועצת – זוכה לאמון גבוה של חלק מהציבור ולאמון נמוך של חלק אחר של הציבור. נניח שמדובר בערך במחצית כזאת וחמצית כזאת (וזה תלוי כמובן בנוסח המדויק של השאלה). סקר של המכון לדמוקרטיה מצא 42% מהישראלים שקבעו שתפקודה המקצועי של היועצת גרוע. 48% שאמרו שהוא טוב. מכיוון שלא כל המשיבים משפטנים, נניח שהכוונה ב״תפקוד מקצועי״ הוא להערכה אישיותית. כך שאולי חלק ממי שאומרים עליה שתפקודה גרוע יסכימו להרחיק לכת עד כדי הסכמה שהיא אנטישמית.
אלא שכאשר ישקלו את האפשרות הזאת, ייאלצו להביט לצד השני, לצד שזועק ״אנטישמים״. גפני – כמשל – הוא נציג ציבור שכמעט לא נותרו לו ולמגזר שלו אוהדים. בכנס השנתי של המכון למדיניות העם היהודי, ביום ראשון הקרוב, יוצגו נתונים על ״קירבה״ של מגזרים למגזרים אחרים. הם מלמדים שהחרדים נמצאים בתחתית סולם הקירבה של החברה הישראלית. אף מגזר, למעט הם עצמם, לא מרגיש מאוד קרוב אליהם. במקביל – כפי שמלמד סקר שערכנו לפני כמה שבועות – רוב גדול של הציבור היהודי הלא חרדי מבטא כעס כלפי המגזר החרדי. כלומר, יש ניכור, ויש כעס (בואו ללמוד את כל מה שצריך לדעת על האתגר החרדי).
טענת ה״אנטישמיות״ מופנית על ידי דוברים חרדים לכיוונם של מנהיגים, דוברים או ציבורים לא חרדיים, וזה קורה לעיתים קרובות (המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נועם סולברג, ניצל בנס. השר אמסלם אמר עליו שהוא ״טיפש יותר מאשר אנטישמי״). זו טענה מרתקת שמלמדת בעיקר על תודעתם של החרדים עצמם: בתודעתם, לפחות באופן משתמע, הם עדיין חיים בגולה, בין הגויים, במקום שבו כל טענה, או סנקציה, או ביקורת, נגועה בחשד של סלידה מיהודים. הפקיד המתנכל הוא הפולני הקתולי שקיבל חינוך אנטי יהודי. הוא הגרמני הלותרני, שהולך בעקבות מייסד הזרם, מרתין לותר, שהיה גם אנטישמי. הוא האוקראיני, מצאצאי הקוזקים. הוא הספרדי, מצאצאי ממלכת ארגון, שגירשה את היהודים. כל אלה אנטישמים – וכנראה כמותם גם הפקידות של יורשי תנועת הציונות, שחבטו ביהדות הישנה ובאו לגאול את הארץ. מי שרוצים ״להרעיב״ ילדים חרדים, כפי שטענו כמה חברי כנסת.
בינואר השנה, כאשר שני תינוקות נספו במעון בירושלים, מנהיגים חרדים דיברו בעברית, בישראל, כפי שסב-סביהם היו מדברים על הנהגות זרות, במדינות זרות. ״קול דמי תינוקות של בית רבן, עוללים שלא טעמו טעם חטא, זועקים מן האדמה. על כולנו לעצור את הרדיפה״. זה ציטוט של השר משה ארבל מש״ס. ״הגזירות החמורות… [יצרו] צפיפות קשה במעונות״. זו הודעה של יהדות התורה. ״דוחפים בבת אחת אוכלוסייה גדולה מאוד למצוקה״. זה אריה דרעי. הדימויים – מעולם אחר, ממציאות אחרת. ״צפיפות״, ״דחסו״, ״תינוקות של בית רבן״, ״ילדי אברכים מגורשים״, ״דמם הופקר״, ״עוללים שלא טעמו טעם חטא״. לא תמיד קל לדעת אם כך מנהיגים חרדים באמת מרגישים, או שפשוט הרגילו את עצמם להשתמש בשפה הזאת, בתקווה שהקהילה החרדית של ישראל תצטייר בעיני ישראלים אחרים כקהילת יהודים נרדפים באירופה במאות הקודמות.
האם ספרד תהיה אלופת העולם בכדורגל? לחצו להשתתף בתחזית האירועים נושאת הפרסים של המדד
האם זה מצליח להם? נשקול שני ממצאים.
לאחר מות התינוקות במעון חרדי – שכאמור, החרדים ניסו לקשור אותו לקיצוץ תקציבים למעונות למי שאינם מתייצבים לשירות צבאי – רוב גדול של הציבור (70%) לא הסכים ש״האשמה למות הפעוטות ביועצת המשפטית לממשלה בשל החלטתה להקפיא את סבסוד מעונות היום״. החרדים הסכימו איתה (74%). אבל הדתיים כבר לא (67%). המסורתיים והחילונים עוד פחות. באופן כללי, רוב הציבור היהודי תומך היום בסנקציות נגד חרדים שאינם מתגייסים, כולל ביטול הסבסוד למעונות יום (בסקר שערכנו לא מזמן: 76% אמרו כן לביטול הסבסוד). גם רוב הדתיים תומכים בצעד כזה (53%). קיצוץ סבסוד המעונות כנראה לא נתפס, בינתיים, כמהלך של אנטישמיות.
האם יש סיכוי שיהפוך למהלך כזה?
הנה ממצא שני: כמעט מחצית מהיהודים בישראל סבורים שיש במדינה ״אפליה״ נגד חרדים. הנה, זו בהחלט טענה ששוב מהדהדת את מה שהיה פעם, בגולה, כשהיתה – ובכן – אפליה נגד יהודים. שני שליש מבוחרי הליכוד סבורים שיש אפליה נגד חרדים. וגם רוב תומכיה של מפלגת הציונות הדתית. לאלה כמובן מופנית זעקת האנטישמיות. ולמה היא עשויה להיות אפקטיבית? כי אם נכניס אותה לסל גדול יותר של טענות, היא מצטרפת באופן כלשהו לתחושה חזקה ומתודלקת באגף הימני-דתי של הציבור הישראלי, שיש מישהו או משהו – ממסד, עדה, קבוצה, אליטה – שמפלה את חבריו. שימו לב לנתון הבא. 62% ממי שמזדהים כתומכי ״ימין״ סבורים שיש אפליה נגד מזרחים בישראל. אבל בקרב המזדהים כתומכי ״מרכז״ הנתון הזה צונח ל17%. 54% מהדתיים סבורים שיש אפליה נגד מזרחים בישראל. בקרב חילונים הנתון צונח ל-28%.
שפת האפליה, שפת ההתנכלות, מדוברת מאוד במחנה תומכי הקואליציה. בלי להיכנס לשאלה אם אכן יש אפליה או לא (זו לא שאלה שתמיד קל לענות עליה), זו שפה שיש לה כוח שכנוע במחנה הזה. החרדים, בזעקת האנטישמיות, מבקשים לרכוב על מצב שקל לזהות. מצב שבו מחנה שגם בבחירות הקודמות, וגם בלא מעט מאלה שלפניהן, הצליח להתגבש כרוב – הוא מחנה שמדבר בשפת המיעוט. זעקת האנטישמיות היא זעקת המיעוט, שנשענת על אלפי שנות היסטוריה יהודית כמיעוט. החרדים בעצם רוצים שנתבלבל. שלרגע נשכח שאנחנו הרוב. שלרגע נשכח שבאנו לכאן, הקמנו מדינה, כדי שלא נצטרך יותר לשפת המיעוט. אם רק נשכח – הם ירוויחו.
טור זה פורסם לראשונה ב-N12
הספר שמדברים עליו. בואו לקרוא ולהשתתף בשיחה
