1.
חוק הפטור מגיוס של החרדים לא בוטל. ההחלטה מה יהיה בסופו בסך הכול נדחתה למועד בלתי ידוע, שבו או שהחוק אכן יבוטל (כי תבוא ממשלה אחרת, שתסרב לתת פטור), או שיתברר שהחוק רק נדחה (כי ממשלה דומה לזו שמכהנת היום תעביר חוק דומה). בינתיים, אין חוק פטור. זה אומר שיש חוק גיוס בתוקף. אלא מה – הניסיונות לוודא שהחוק מיושם קלושים, זמניים, מדולדלים, מוחלשים. כלומר, אנחנו במצב שבו אין חוק פטור, אבל יש בפועל סוג של פטור.
2.
כדי שחרדים יתגייסו – ולא יהיה קל לגרום לזה – צריכים לקרות שני דברים:
הראשון – תביעה נחרצת וחד משמעית של המדינה שכך יקרה. זה לא המצב. כרגע, המדינה מגמגמת, מדברת בכמה קולות. קולה של הממשלה הוא ״חכו ותקבלו פטור״. משמע – אל תמהרו לבוא. קולו של הצבא הוא ״אנחנו צריכים אתכם, אבל לא ננהל מלחמה על זה״. הצבא צודק, זו לא המלחמה שלו. קולם של האזרחים הלא חרדים הוא ״בעיקרון, אנחנו רוצים שתתגייסו, אבל זה כפוף לשיקולים הפוליטיים של המחנה שלנו״. תביעה ברורה של כלל חלקי הציבור לא נשמעת. ולסיכום – התנאי הראשון לא התמלא.
התנאי השני הוא פעולה נחרצת וחד משמעית לעידוד מתגייסים חרדים וענישת משתמטים חרדים. גם הפעולה הזאת לא נעשית. הממשלה אמנם נאלצת להשלים עם פגיעה מסוימת במשתמטים, מכיוון שכשלה בניסיונה להעביר חוק. אבל מה שנלקח מכיס אחד, הממשלה משתדלת להעביר לכיס אחר. זה פשר ההקצאות למגזר החרדי בתקציב לשנת 2026. שיפוי על הנזק שנגרם בגלל הכישלון להעביר חוק. ולסיכום – גם התנאי השני לא התמלא.
ולסיכום שני הסיכומים: יפה שהחוק לא עבר, ובכך נשלח סוג של מסר לחרדים שהעולם השתנה, וסוג של מסר לקואליציה שיש גבול לגובה המקפצה שממנה אפשר להטיל מים על הציבור המשרת. מכאן ועד למהלך שיביא לתוצאה הרצויה המרחק גדול מאוד.
3.
מה בעצם התוצאה המקווה כאשר נגיע ליום ההכרעה? הנה, על זה יש ויכוח. האם התוצאה המקווה היא תוספת של כמה אלפי חיילים למצבת כוח האדם של צה״ל – זאת אפשרות אחת. האם התוצאה המקווה היא השוואת התנאים של החרדים לאלה של הלא חרדים – זאת אפשרות שנייה. האם התוצאה המקווה היא שינוי מהותי במערכת היחסים של המדינה עם המגזר החרדי – זאת אפשרות שלישית. לטעמי, האפשרות היחידה שיש טעם להתאמץ להשיג. בספר החדש שפרסמתי לפני שבועיים, בעניין החרדים…, אני מנסה להסביר מדוע זאת האפשרות הנכונה. נתמצת במשפט וחצי: מערכת היחסים הנוכחית משמעותה תהליך שתוצאותיו לעתיד ישראל עלולות להיות בעיתיות, ושרוב גדול מהציבור הישראלי לא רוצה בהן, גם אם אינו מבין שזה המסלול שישראל הולכת בו. ובמילים אחרות: תוספת של חמשת אלפים או עשרת אלפים חיילים לצה״ל זה שינוי לטובה. שינוי מערכת היחסים של המדינה עם המגזר החרדי זה הכרח, אולי אפילו קיומי.
האם תהיה השנה הפיכה באיראן? לחצו להשתתף בתחזית האירועים של המדד
4.
תקציב המדינה שנחשף במלוא מחנאותו מעיד עד כמה המערכת הפוליטית הישראלית עסוקה באחד משני דברים. במקרה הטוב – בהישרדות לטווח קצר על חשבון מהלכים שיש הכרח להניע לטובת העתיד. אם נרצה להגן על ההחלטה של ראש הממשלה ושר האוצר להקצות מיליארדים למטרות לא טובות (כמו עידוד חרדים להישאר בישיבות) נאמר שבשעת מלחמה פשוט העדיפו את מה שנראה להם דחוף (יציבות פוליטית כל עוד המלחמה מתנהלת) על פני מה שנראה להם חשוב (שינוי מערכת היחסים עם המגזר החרדי). במקרה הפחות טוב לא מדובר בציניות של פוליטיקאים אלא בחוסר הבנה של המציאות.
נדמה לי שהסיפור של השר סמוטריץ׳ הוא של שר שהוא במובנים רבים חרדי, שפשוט לא קורא לעצמו חרדי. נדמה לי שהסיפור של נתניהו שונה. אחד מהציטוטים החשובים ביותר שאני מביא בספר הוא ציטוט של נתניהו בשבתו כשר האוצר, כאשר הוא מדבר על המגזר החרדי. נתניהו קיצץ את קצבאות הילדים וכה אמר: “יש פה תמריץ שפשוט יביא אותנו להתמוטטות כלכלית ודמוגרפית. מי שרוצה להקים משפחה, עם כמה ילדים שהוא רוצה, יכול לעשות זאת – אבל עליו להבין שיש לו אחריות ראשונית לפרנס את הילדים ולדאוג לחינוכם ולעתידם״.
אם כך, זה מה שעושה נתניהו כעת, לפי עדותו-שלו: מתמרץ מהלך שיביא אותנו ״להתמוטטות כלכלית ודמוגרפית״.
5.
בחנתי לאחור 15 סקרים שהופיעו בהם שאלות על גיוס חרדים, ומצאתי שני דברים שכדאי לציין.
הראשון, והחשוב: נושא גיוס החרדים הוא ציר מובהק של פיצול בתוך הקואליציה, יותר מנתניהו, יותר מעזה. הוא מפצל קצת את הליכוד מבפנים, מפצל משמעותית את הציונות הדתית, ומאחד את האופוזיציה כולה.
השני, והקצת מביך: תומכי הליכוד שהחלו כתומכים בגיוס חרדים הלכו והתיישרו עם הזמן עם עמדת ראשי המפלגה שרצו לוותר על גיוס בתמורה להמשך הכהונה. בנובמבר 2025 רק 47% מתומכי הליכוד תמכו בקומבינה המשונה שנקראה ״חוק ביסמוט״. בפברואר 2026 שיעור תומכי הליכוד שתמכו גם בקומבינה עלה ל-66%. במקביל, שיעור המתנגדים לה ירד מ-26% ל-19%. ועוד נתון חשוב: יש פער גדול מאוד בין תומכי ליכוד בהווה, לבין תומכי ליכוד בעבר הלא רחוק בשאלת הגיוס. משמעותו: מי שלא מתיישר עם עמדת המפלגה בנושא הזה, פשוט עוזב.
6.
מה אנחנו לומדים מזה? שכרגע הפוליטיקה מנצחת את השיקול הענייני. שכרגע המשבר שנוצר, בגלל המלחמה והמילואים והסירוב של חרדים להתגייס, לא מנוצל באופן מלא כדי לחולל שינוי מהותי ונדרש במערכת היחסים של המדינה והמגזר החרדי. שכרגע אנחנו בהמתנה – לקואליציה הבאה, לממשלה הבאה. אם זו תהיה אותה ממשלה, התוצאה פחות או יותר ידועה מראש. אם זו תהיה ממשלה אחרת, הכל פתוח. אלא שבינתיים, בתקווה שעד אז המלחמה תגמר, המשבר אולי יהיה פחות אקוטי, ולכן תחושת הדחיפות שמניעה פעולת שינוי תלך ותתמסמס. גם לזה אני מקדיש פרק בספר: אתגרים שמתפתחים לאט הם אתגרים שקשה לטפל בהם. משבר הוא מה שנדרש כדי שתשומת לב מספקת תנותב למהלך הנדרש של שינוי. היה משבר – והייתה הזדמנות. הממשלה ויתרה עליה. עכשיו צריך לקוות לאחד משני דברים. או שהממשלה הבאה תדע לפעול גם בהעדרו של משבר. או – והנה דבר שכמובן אי אפשר לומר, ולא רצוי לרצות – שצריך לחכות שיהיה עוד משבר.
