זה כמובן לא עניין חשוב במיוחד, לאור הדברים שקורים ברקע, ובכל זאת, אפשר לנצל רגע כדי להפנות זרקור להחלטה של איש אחד בנסיבות המלחמה, ולדיון שמתקיים בעקבותיה.
האיש: עמית סגל. לא נציג אותו, כי אתם מכירים.
ההחלטה: לשדר בשבת, ברשת חברתית, או בטלוויזיה, או איפה שלא יהיה, כאשר פורצת מלחמה. הוא עשה זאת ב-7 באוקטובר, הוא עשה זאת שוב עם תחיל מבצע שאגת הארי באיראן.
הדיון: סגל חובש כיפה, שומר שבת. לא בדקתי כמה בדיוק הוא שומר, ומה בדיוק הוא שומר, וזה גם לא במיוחד מעניין לבדוק. מה שמעניין הוא ההחלטה שלו לשדר – שאפשר לפרש בשתי צורות. הראשונה, לטעמי, שגויה ונפוצה. השנייה, לטעמי, נכונה ופחות נפוצה.
את הפרשנות הנפוצה אפשר היה לקרוא, לדוגמה, בפוסט של תומר פרסיקו, שהנה תחילתו: ״יש משהו טוב בקלות שבה עמית סגל מצייץ בשבת בבוקר. ברור שאין כאן עניין של פיקוח נפש, ולכן ברור שיש כאן מסר פשוט: אני שומר מצוות באופן ובצורה שאני מחליט עליה. לפעמים תוך כדי תנועה״.
מה גורסת הפרשנות הזאת? אם לומר את זה באופן קצת בוטה, היא אומרת שסגל הוא קצת חפיפניק בעניין הזה של שמירת הלכה. פרסיקו אוהב את הגמישות הזאת, שמעידה על אוטונומיה ועצמאות בקבלת החלטה מה כן ומה לא. אבל משפט המפתח בפרשנות שלו הוא ״אין כאן עניין של פיקוח נפש״. משמע – סגל עושה דבר אסור על פי ההלכה, כי כך מתאים בעיניו בנסיבות של מלחמה.
הפרשנות הזאת מקובלת בקרב משבחים כמו פרסיקו, ונכונה גם בקרב מבקרים רבים של סגל בתוך הסקטור הדתי שומר המצוות. גם דתיים רבים סבורים שאין כאן עניין של פיקוח נפש. גם דתיים רבים סבורים שסגל פשוט מחפף בשמירת השבת ההלכתית. הוא קובע הלכה לעצמו, שאינה עולה בקנה אחד עם ההלכה האורתודוכסית של שמירת השבת. כאמור, לדעתי זאת פרשנות שגויה (וכמובן, לא הוסמכתי מטעם סגל לפרש את כוונתו של סגל – אני מפרש את כוונתו באופן שנכון בעיני לפרש מעשה כזה).
לפרשנות הנכונה צריך להציע כבסיס את שתי הטענות הבאות:
ראשונה – סגל אכן נותן לעצמו חירות בפרשנות ההלכה, מהסוג שמיוחסת לו.
שנייה – סגל חושב שמדובר בפיקוח נפש, ולכן, בעיניו, פרשנותו עולה בקנה אחד עם שמירת השבת ההלכתית.
האם יהיו חילופי משטר באיראן? לחצו כאן כדי להשתתף בתחזית האירועים של המדד
נסביר: ישראל היא מצב חדש לעם היהודי. מצב שלא הורגל בו. מצב שבו לעם היהודי יש מדינה, צבא, מלחמות לנהל. אין ספק שאת המלחמות אפשר לנהל גם בשבת. כלומר, ברור שלחיילים מותר לירות, לטנקים מותר לנסוע, למטוסים מותר לטוס. אבל מאלה משתרשרים עוד הרבה מאוד היתרים. מותר למילואימניק לתפוס טרמפ לבסיס. מותר למפעיל האזעקה להפעיל צופר. מותר להדליק אור במקלט, אם לא הודלק מראש ואם יש סכנה שללא אור לא יוכל לשמש כמקלט. מותר ומותר ומותר – כל מה שהכרחי כדי שהמלחמה תתנהל כסדרה.
מכאן עולה השאלה הבאה: האם גם מערך התקשורת הוא חלק מהמותר של המלחמה. נסו את זה הפוך: האם יעלה על הדעת שישראל תפתח במבצע באיראן, שיופעלו צופרים, שישמעו הדי פיצוצים, והרדיו והטלוויזיה ואתרי האינטרנט לא ידווחו לישראלים על מה שמתרחש? נדמה לי שברור שאי אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. ואם אי אפשר – אם זה חלק מההכרח של מלחמה בעולם המודרני – אזי מערך התקשורת והפעלתו הם חלק מהפיקוח נפש. הם צריכים לפעול.
מכאן השאלה הבאה: אבל למה דווקא סגל, שומר השבת, הרי יש מספיק אנשי תקשורת שאינם שומרי שבת, וידוע לכל שבימים של שגרה יש טלוויזיה בשבת, ושומרי השבת לא משדרים בה. הנה – כאן מסתתרת העמדה העקרונית המעניינת שאפשר לזהות במעשה של סגל (שוב, פרשנות שלי לעמדתו, על עמדתו תשאלו אותו). הוא מבין ששמירת השבת שלו אינה חשובה יותר משמירת השבת של יונית לוי, או אהוד יערי. אם צריך לשדר, אין סיבה ששומרי השבת יאמרו ללא-שומרי השבת ״את זה תעשו אתם״. כמו שחיילים שומרי שבת נוסעים בטנק, כי זה פיקוח נפש. גם שדרנים שומרי שבת צריכים לשדר, אם מסכימים שזה פיקוח נפש. למעשה – זה בדיוק ההבדל בין גישה חרדית (אנחנו נשמור את השבת שלנו ואתם תנהלו את המדינה שלכם), לבין הגישה הציונית-דתית (אנחנו שותפים מלאים לניהול המדינה של כולנו).
כמובן, מכאן אפשר לחזור לוויכוח היסודי: האם תקשורת במלחמה היא הכרח שעולה לכדי פיקוח נפש. לטעמי, התשובה היא כן, ואם תאמרו ״אבל אפשר להסתפק בתקשורת מינימלית, ולא צריך את כל הפרשנים״, נשיב באותה מטבע ששימשה אותנו קודם: גם אם זה נכון, התקשורת המינימלית אין פירושה תקשורת ששומרי השבת נמנעים מלקחת בה חלק. תקשורת מינימלית אין פירושה ששומרי השבת מוותרים על החובה – והזכות – לקחת חלק במלחמה, ולמעשה מודיעים שחלקם בניהול התקין של המדינה מתמצה בשישה ימים בשבוע.
מה נשאר אם כך מהפרשנות השגורה? נשארה העצמאות של סגל, ההחלטה להחליט בעצמו (אלא אם יתברר שקיבל היתר כזה או אחר מרב כזה או אחר, ואז תתוסף לה העצמאות של הרב שקיבל החלטה עצמאית משלו). ובהחלט, עצמאות היא דבר חשוב, וראוי להערכה. אבל במקרה הזה מעניינת הרבה יותר המהות: במדינה יהודית גם יהודים שומרי שבת חייבים לעיתים לשדר בשבת. מצוות עשה.
לספר החדש של שמואל רוזנר לחצו כאן
