אפריל 2025. בדיוק לפני שנה. הרמטכ״ל, איל זמיר, עדיין די טרי בתפקידו, מעדכן את הדרג המדיני: יש מחסור בלוחמים. ינואר 2026, לפני רבעון: הרמטכ״ל שולח מכתב לשר הבטחון, וליו״ר ועדת חוץ ובטחון, ח״כ בועז ביסמוט: יש מחסור בלוחמים. סוף מרץ 2026, הרמטכ״ל שוב מזהיר את הקבינט, הפעם בתוספת הדימוי ״10 דגלים אדומים״: הצבא יקרוס מעודף משימות. יש מחסור בכוח אדם. לפתע, הוא זוכה לקשב. נתניהו מסתער על האזהרה כמוצא שלל רב: בטח, בטח, בקרוב נעביר חוק גיוס (קרי, פטור), וגם נאריך את שירות החובה כפי שצה״ל דורש. משחק באש: הוא מניח שאפשר ביד אחת לפטור מגזר מגיוס, וביד שנייה להכביד את הנטל על מגזרים אחרים – ולא לשלם מחיר בשיעורי ההתייצבות לשירות, סדיר או מילואים.
הדיון, כמקובל, נגוע בפוליטיקה מהסוג הצפוי מראש, עד כדי שעמום. היעוץ המשפטי בלה בלה בלה. מייד אחרי הפגרה בלה בלה בלה. בנימין נתניהו בתפקיד הקברניט המרוחק (״יוסי, מה עם החוק?״), ישראל כ״ץ בתפקיד העציץ (דום שתיקה), בועז ביסמוט בתפקיד הסמרטוט שמתחזה לכלב תקיפה (״אמירות חסרות אחריות״). באפריל לפני שנה, האזהרה של זמיר באה על רקע חלומות של חברי הקבינט על כיבוש עזה והחלת שלטון צבאי מלא ברצועה. רוצים – נעשה – אמר להם זמיר. רק ודאו שיש כוח אדם. השנה האזהרה באה על רקע דומה: תוספת משמעותית של נקודות ישוב ביהודה ושומרון. רוצים – נאבטח – אמר להם זמיר. רק ודאו שיש כוח אדם.
המדינאים צודקים כאשר הם קובעים שתפקידם לקבוע מה המשימות, ותפקידו של הצבא לבצע את המשימות. ובכל זאת יש להם אחריות: לקבוע משימות שלצבא יש כוח לבצע. אי אפשר לומר לצבא שתפקידו להביא לחילופי שלטון באיראן. זה לא בכוחו. אי אפשר להטיל על הצבא משימת שמירה על עוד עשרות נקודות ישוב בלי לוודא שמספר החיילים מותאם למספר השומרים הנדרש. הקבינט רוצה כיבוש בלבנון עד הליטני, ואחזקת מוצבים. הוא רוצה להשאיר כוחות על החרמון ובסוריה. הוא רוצה להמשיך להפציץ באיראן. הוא רוצה להגדיל את כמות הישובים ביהודה ושומרון. ועוד לא הגענו לשאלת עזה, שתצוף מחדש אחרי שייגמר מתי שייגמר הסבב עם איראן. ועוד לא דיברנו על הבטחון השוטף המתחייב לאחר שתסתיים המלחמה – ומתישהו היא כנראה תסתיים, גם אם זה ייקח עוד שנה או שנתיים. הגילוי מחדש של מה ששאריות חיזבאללה יכולים לעולל מבטיח תביעה מוצדקת להצבת כוח בלימה מתאים על הגבול הצפוני. העובדה ששאריות חמאס שולטות ומשתקמות בעזה מבטיח תביעה מוצדקת להצבת כוח בלימה מתאים על הגבול הדרומי. התאמת האמצעים למשימות היא המפתח לאסטרטגיה שיש לה תוקף. הקבינט מנותק מהתובנה הבסיסית הזאת. הוא תובע משימות – ומצפה שצה״ל יעמוד בהן בלי קשר לאמצעים (המלצות קריאה, לחברי קבינט יודעי קרוא: על אסטרטגיית על, מאת ג׳ון לואיס גדיס, התאוריה של המלחמה, מאת עזר גת).
מה ההסתברות שהקואליציה תזכה לרוב – ומה ההסתברות שהאופוזיציה תזכה לרוב?
המצוקה של צה״ל מפריעה לניהול תקין של דיון על הפטור מגיוס לחרדים. המצוקה מובילה את הקבינט – ואיתו גם חלק מהציבור (זה שיש לו אהדה פוליטית לקבינט) – לשקית הממתקים של פתרונות אינסטנט. תנו לנו לחוקק, וקבלו מנת סוכר משביעה במהירות. ניתן לכם 2000 צעירים חרדים – מהר. או 3000 – מהר. אולי אפילו 5000 – מהר. כמובן, כרגע כל אלה מספרים באוויר, וחובת ההוכחה על המחוקקים. אבל זה הפיתוי שהם משחקים בו: תנו לנו לחוקק כרצוננו, ונספק לכם משכך כאבים שפעולתו מיידית. כמה אלפי צעירים שיקלו על הקושי המבצעי.
זו הדרך הקבועה של ממשלות, לא רק זו שמכהנת כעת, להציע פתרונות לטווח קצר, שמחמירות אתגרים לטווח ארוך. כדי לספק את רעבונו של צה״ל לכוח אדם (וכמובן, כדי לפתור לעצמה בעיה פוליטית), הממשלה תנסה להעביר חוק שמייצר אתגר לעתיד. היא יכולה לעשות כמובן כל מיני דברים אחרים כדי להשביע את רעבונו של צה״ל: לדוגמה, להחליט שכל עוד אין מספיק כוח אדם לא מקימים התיישבות נוספת ביהודה ושומרון. לדוגמה, להחליט שמאריכים את שירות החובה – במקביל להחרפה משמעותית של הסנקציות על מי שמשתמטים מגיוס (מהלך כזה יסיר מייד את ההתנגדות של ״היעוץ המשפטי״ להארכת השירות). אלא שהפתרון הראשון לא נוח פוליטית בגלל התעקשות של סיעה אחת בקואליציה (הציונות הדתית), והפתרון השני לא נוח פוליטית בגלל התעקשות של סיעה אחרת בקואליציה (ש״ס ויהדות התורה).
בשבועות האחרונים נשאלתי לא פעם מדוע כתבתי ספר ״בעניין החרדים…״ ומדוע אני מתעקש לכלול בספר הזה כמה אמירות מחודדות, שקצת מקשות על חלק מקוראיו לאהוד את המסר הכללי שלו – גם כאשר הם מסכימים לו. התשובה פשוטה: האתגר החרדי הוא קורבן קבוע של סוחרי אשליות, להטוטני תקוות, מכבסי מילים. ההתעקשות לדבר על ״אחינו החרדים״, כדי חלילה לא לפגוע ברגשותיו של מישהו. ההתרפסות מול ״חשיבות לימוד התורה״, שמא ייחשד מישהו בעויינות לתורה. האשליה המתמדת שישנם ״תהליכים בחברה החרדית״ שמובילים אותה לדרך הנכונה בלי צורך בעימות. הרפיון הנינוח בחיפוש אחר ״פתרונות בהסכמה״. השקרים המגוחכים בנוסח ״מי שנכנס חרדי ייצא חרדי״. כל אלה משמשים את מקבלי ההחלטות, שבסך הכול רוצים להזיז את האתגר החרדי הצידה, כדי להגשים אתגרים אחרים בלי הפרעה. הערפול נוח להם. צריך הודות: לעיתים קרובות הוא נוח גם לנו.
אלא שערפול לא יוביל לתוצאה רצויה לישראל. בהירות היא מה שנדרש לה. בהקשר של כוח האדם בצה״ל, אפשר לנסח את הדילמה כך: האם הדבר שישראל רוצה בעדיפות הגבוהה ביותר הוא עוד כמה אלפי חרדים משרתים – ואז ביסמוט ינסה לשכנע אתכם, ואולי אפילו יצליח, שהפתרון שלו יביא מקסימום חרדים במינימום זמן (ואם זה בסך הכול 3000 בתוך שנה, הוא יאמר לכם שזה המקסימום שאפשר במינימום הזמן שאפשר). או שמה שישראל רוצה הוא לנצל את ההזדמנות שנוצרה לתיקון מהיסוד של תקלה תשתיתית קשה שקרתה לה, כאשר בסוף שנות השבעים החליטה – וזו הייתה יותר טיפשות מרשעות – לאפשר פטור מלא משירות למספר בלתי מוגבל של תלמידי ישיבות.
ניסיון להיות בהיר: יכול להיות שצמרת צה״ל היא דווקא מכשול לקבלת ההחלטה הנכונה. צה״ל רוצה לוחמים מהר – מסיבה מובנת – אבל האינטרס המדינתי הוא תיקון של התקלה התשתיתית.
ניסיון להיות בהיר: יכול להיות שתיקון תשתיתי ייקח יותר זמן, ויחייב את ישראל למצוא פתרון ביניים אחר למחסור בכוח אדם.
ניסיון להיות בהיר: המטרה היא לא רק ״עוד לוחמים״ – מה שכמובן נדרש והכרחי – המטרה היא גם שינוי מהיסוד של המסלול שמוביל צעירים חרדים לדרך ללא מוצא של הסתגרות.
ניסיון להיות בהיר: ישראל צריכה כמובן לאפשר לחרדים להיות חרדים, אם זה מה שהם רוצים בו, אבל אין לה אינטרס לעודד חרדים להיות חרדים, וכרגע זה מה שהיא עושה.
זו כמובן גם הזמנה לקרוא את ״בעניין החרדים…״. אולי תסכימו עם מה שכתוב בו, אולי לא תסכימו עם מה שכתוב בו. זה יהיה טוב כך או כך, ובלבד שנקיים על האתגר הזה שיחה שיש בה רמה גבוהה של בהירות.
הספר החדש של שמואל רוזנר: בואו להתרשם ולרכוש
