הנה כמה דברים שיש לקחת בחשבון עוד לפני ששואלים האם הצעת הפשרה שהציגו השרים יריב לוין וגדעון סער לרפורמה במערכת המשפט היא הצעת פשרה ראויה:
דבר ראשון: יש לא מעט ישראלים שלא מבינים למה צריך לשנות את שיטת בחירת השופטים. מולם עומדים הרבה ישראלים שמרגישים צורך לשנות את שיטת בחירת השופטים. לטעמי, הראשונים צודקים והשננים טועים, אבל זה לא חשוב. כי כך הם מרגישים, ומכיוון שהם מרגישים כך, ומכיוון שהם רבים מאוד, יש הכרח למצוא דרך לשכנע אותם או להתפשר איתם. מי שדוחים את הפשרה משום שאינם מוכנים לשום שינוי במערכת המשפט מתעלמים ממציאות חברתית שיש להידרש לה ברצינות.
דבר שני: מה שהוצע בשבוע שעבר מתייחס לשני רכיבים שאינם בהכרח שווים, ואינם בהכרח מתאימים. האחד הוא רכיב הרצון בפשרה. זה הסנטימנט שגורם לישראלים כמו עקיבא נוביק לכתוב ש״הייתי בעד הפשרה המשפטית עוד לפני ששמעתי מה הפשרה״. הרצון להתפשר מובן ומשותף להרבה ישראלים שמאסו בקטטות מיותרות על דברים שאינם במרכז סדר היום הלאומי. הוא חוזק מאוד בזכותם של שני אבות שכולים שנתנו את ברכתם לפשרה. דדי שמחי ויזהר שי ראויים לשבח על הסנטימנט. אלא שאין מנוס מלומר ששניהם אינם מומחים לנושא שהם מבקשים לקדם. ולצד הסנטימנט החיובי יש את הרכיב הנוסף שאין מנוס מהתמודדות אתו: פרטי הפשרה. בעוד שהרצון בפשרה הוא כללי, פרטי הפשרה הם קונקרטיים. אפשר לרצות פשרה בלי לרצות את הפשרה הזאת. אפשר גם לרצות את הפשרה הזאת בלי לרצות פשרה.
דבר שלישי: הצעת הפשרה לא הופיעה בחלל ריק. היא הופיעה ברגע מסוים, בנסיבות מסוימות, כאשר שורר אי אמון עמוק בין קבוצות של ישראלים, כאשר שר המשפטים עוסק כבר חודשים ארוכים בתרגילי התחמקות מביכים ממנוי של נשיר לבית המשפט, כאשר מתקיים חשד, לא בלתי מבוסס, שלממשלה אין עניין בפשרה אלא בטקטיקה מוצלחת יותר להשגת המטרות שלא הצליחה להשיג עד כה. כמובן, אין לי שום דרך לדעת אם יריב לוין שינה את הטון כי השתכנע שצריך פשרה, או שינה את הטון כי זו דרכו החדשה להשיג את מטרותיו הישנות. אבל לחשוד מותר – וגם סביר.
דבר רביעי: פשרה מתקיימת בין יריבים. לוין וסער אינם יריבים. נכון שלא הסכימו בעבר, נכון שיש עדויות רבות על המחלוקת ארוכת השנים ביניהם. ובכל זאת, כרגע הם בעלי עניין משותף בממשלה ובקואליציה ששניהם חברים בה. הצעת הפשרה שלהם לא משקפת הסכמה בין בעלי מחלוקת, אלא הסכמה בין בעלי אינטרס פוליטי משותף.
דבר חמישי: לממשלה ולכנסת מותר לקבל החלטות גם בנושאים שנויים במחלוקת. ממשלות מוציאות את ישראל למלחמה. הן מפנות ישובים. הן מעלות מיסים. זה תפקידן. ההנחה שכל צעד שאינו זוכה לתמיכה כלשהי מהאופוזיציה הוא צעד לא לגיטימי היא הנחה מופרכת. ומצד שני, ממשלה שרוצה לקבל החלטה בנושא חשוב כל כך לאופייה של ישראל, רגיש כל כך חברתית, נפיץ כל כך פוליטית, צריכה לקחת בחשבון את ההשלכות שיש להחלטה שלה, את הסיכוי שההחלטה שלה תשאר על כנה ולא תבוטל על ידי הממשלה הבאה, את האפשרות שהחלטה שנועדה לשפר את המצב בחזית אחת תדרדר אותו מאוד בחזית אחרת. ובמילים פשוטות: העובדה שלממשלה יש אפשרות לעשות שינוי לא מחייבת אותה לעשות שינוי. ואם תעשה שינוי שתוצאותיו הרסניות, האחריות עליה. היא המחוללת. היא בעלת הסמכות. היא הנושאת באחריות. המנהג הרווח בישראל של האשמת האופוזיציה בתוצאות הרסניות בעקבות מהלכים של הממשלה הוא מנהג נלוז: אנחנו בוחרים שלטון, המפתחות בידיו, חובתו לקחת בחשבון את תוצאות פעולותיו.
(תחזית האירועים של המדד: בואו לחזות מי יהיה הרמטכ״ל הבא והאם יהיו בחירות (ואולי תזכו בפרסים
מה אומרים החרדים, ומה המציאות: סרטון חדש של המדד
דבר שישי: שינויים משמעותיים במבנה מערכת המשפט, דרכי בחירת השופטים, עיצוב חוקי יסוד, שינוי יחסי הכוחות בין הכנסת לבין בית המשפט העליון – כל אלה עניינים רציניים שמחייבים חשיבה של מומחים שיש להם יכולת לנתח את האופן שבו השינויים המוצעים ישפיעו על מדינת ישראל ואופייה. רבים ממי שהגיבו על הצעת הפשרה במהירות, לחיוב או לשלילה, לא היו מומחים. הם היו שלפנים. ח״כ מתן כהנא, שמיהר מאוד לברך על הפשרה, לא בחן אותה היטב. לא התעמק במשמעויותיה. תגובתו הייתה תגובה לא רצינית, וכמותה גם תגובות של מקללים-אינסטנט שלא טרחו להתעמק בפרטים. כדי לבחון את הפשרה אין מנוס מלהתעמק בפרטים, ואין מנוס מעצה של מומחים. נכון, גם המומחים חשודים בהטיות שמקורן באינטרסים או אידיאולוגיה. גם מומחים ניצבים במחנות אידיאולוגיים יריבים. אפשר בהחלט להקשות עליהם, להתווכח איתם, לתבוע מהם נימוקים. ומצד שני, התעלמות מסוגיות שמועלות על ידי מי שמבינים בנושאים שבהם עוסקת הפשרה תהיה מעשה לא אחראי.
דבר שביעי: רפורמה משפטית היא עסקת חבילה שכוללת הרבה מרכיבים, שלכל אחד מהם יש השפעה על מרכיבים אחרים. יש הבדל בין מצב שבו משנים את הרכב הועדה לבחירת שופטים ובמקביל מעבירים חוק יסוד: חקיקה חדש ומשופר ובהיר – לבין מקרה שבו משנים את הרכב הועדה בלי להעביר חוק כזה. במובן הזה, הצעת הפשרה של סער ולוין לא לגמרי מניחה את הדעת. עסקת החבילה תפורה היטב בהיבט אחד (הרכב הועדה), ורופפת מאוד בהיבט אחר (שינויים בחקיקה).
עכשיו נשאל: טובה או לא טובה?
היא טובה בכך שהיא נותנת מענה מסוים לטענה הרווחת שמערכת המשפט מונוליטית מבחינה אידיאולוגית. על פי ההצעה, לשופטי העליון לא תהיה יותר אפשרות פתוחה ״לשכפל את עצמם״. היא גם טובה בכך שהיא מחלישה במשהו את ההיבט המוסדי של מערכת משפטית, שכוללת את לשכת עורכי הדין, שמקדמת אינטרסים של הגילדה במוסד ששייך לכלל הציבור.
היא בעייתית בכך שהיא מחזקת מאוד את ההיבט האידיאולוגי של בחירת שופטים, לעומת ההיבט המקצועי של בחירת שופטים. היא בעייתי בכך שהיא עלולה להפוך את הליך בחירת השופטים ל״מירוץ לתחתית״ שבו כל צד מכניס לבית המשפט את הנציגים הכי טהרנים של האידיאולוגיה שלו, כדי לאזן את המהלך המקביל של הצד השני.
היא מעורפלת בהרבה מאוד היבטים. יש בה הסכמה על העברת חוקי יסוד, שבית המשפט לא יוכל לפסול. אלה בדיוק המקומות שבהם אין ערך להצעת פשרה שאין בה פרטים הכרחיים. האם חוק יסוד שאינו ניתן לפסילה יועבר על ידי 65 חברי כנסת או של 80 חברי כנסת? האפשרות הראשונה מטרידה. האפשרות השנייה נסבלת.
שורה תחתונה: בצד הסנטימנט, טוב שעלתה הצעה, וטוב שהדיון עבר מעיסוק ב״העברת רפורמה״ לדיון על ״רפורמה במסגרת פשרה״. בצד הפרטים – צריך לשבת ולדון על הפרטים. ומוטב שזה לא יהיה דיון של שני פוליטיקאים, אלא דיון שמשותף לפורום רחב, מגוון במידה סבירה, שמסוגל להתמודד עם הסיבות שמהן נובעת כל הצעה לשינוי (למה רבים רוצים לבטל את זכות הוטו לשופטים), ועם ההשלכות שיהיו לכל שינוי (מה יקרה אם וכאשר לא תהיה זכות וטו לשופטים), ושמסוגל להציע עסקת חבילה שתענה על התביעה החברתית-אידיאולוגית שיש הכרח להידרש אליה, בלי להוביל לתוצאה הרסנית שיש הכרח להימנע ממנה.
על אסטרטגיית על. ספר חדש על ניצחון במדיניות ומלחמה