חצי שנה עברה מאז שנפתחה ונסגרה – זה לקח רק 12 ימים – המערכה נגד איראן. היא נפתחה בהפתעה, היא הותירה את הישראלים, וגם לא מעט משקיפים אחרים, המומים. היא הסתיימה במהירות שבה התחילה. טראמפ הפציץ, טראמפ הפסיק. מה שהושג הושג, מה שלא הושג, יחכה לסיבוב הבא, או אולי כבר לא יושג.
האם ניצחנו? כאמור, קשה היה שלא להתפעל, בזמן אמת, מהמודיעין המדוייק, התכנון המדוקדק, הביצוע המרשים של חיל האוויר. למשך זמן מה, ישראל עשתה בשמי איראן מה שרצתה, כאילו היו השמיים שלה. למשך זמן מה, האיראנים נראו כמי שלא יודעים בדיוק מה לעשות עם עצמם. טראמפ שלח את המפציצים הכבדים של ארה״ב למערכה, כאשר כבר היה לגמרי ברור שהוא מצטרף למערכה שאפשר יהיה להכריז עליה כניצחון. המהירות שבא יצא ממנה רק מעידה עד כמה ההחלטה להיכנס הייתה חריגה לעומת הגישה הכללית שלו. וגם כך ספג ביקורת מתוך מפלגתו. מה פתאום מנהיג שמבטיח סוג של בדלנות מרוחקת שולח כוחות אמריקאים להתעופף מעל איראן?
מכל הרגעים של ישראל במלחמה הארוכה, היו שניים שאפשרו לציבור הישראלי להרגיש קצת פחות מתוסכלים, להיזכר שיש להם צבא חזק, יכולת, תושייה, עוצמה. הראשון היה בסתיו 2024, כאשר ישראל התפנתה להכות בחיזבאללה בכוח. אחרי קיץ שהתגלגל לאט, והסלמה מבוקרת, באה המכה – התנקשות בנסראללה, וכל מה שבא אחריה. האיום הגדול מצפון, שבמשך שנים הוצג ככזה שישראל לא תחמוק ממנו בלי לספוג מטח של עשרות אלפי רקטות שיפיל אלפי חללים, התגלה כאיום שאפשר להתמודד אתו. בהפתעה, בעורמה, ישראל בלבלה את חיזבאללה, הביאה אותו לסף חוסר תפקוד, והשמידה חלק ניכר מכוחו.
המערכה נגד איראן הייתה הרגע השני של סיפוק. היו כמובן גם רגעים של התרגשות, של שמחה, של התעלות – כאשר חטופים שוחררו וחזרו לבתיהם. אבל במבט על המלחמה עצמה, על הישגים מבצעיים שיחזירו לישראל את האמונה בכוחה, הקרב באיראן היה הרכיב המשלים להישג בלבנון. כאשר סקרנו את הציבור הישראלי עבור JPPI (המכון למדיניות העם היהודי) מייד עם תום המלחמה, ההתרשמות ניכרה בתשובות.
בואו לעקוב אחרי מודל הבחירות של המדד
סקר המכון נעשה בדרך הבאה: קודם שאלנו האם איראן הייתה איום קיומי לפני המלחמה, ואחר כך שאלנו האם איראן נותרה איום קיומי אחרי המלחמה. תחושת ההישג של הישראלים בוטאה כך: הרבה מאוד ישראלים אמרו שאיראן הייתה איום קיומי לפני המלחמה, והרבה מאוד מאותם ישראלים אמרו שאיראן היא כבר לא איום קיומי אחרי המלחמה. כלומר, הם האמינו שמלחמת 12 הימים הפכה את איראן מאיום קיומי ללא-איום קיומי. ומכיוון שזאת בדיוק הייתה מטרת המלחמה, התשובה הזאת העידה עד כך שהציבור מזהה את המערכה כהצלחה. הייתה מטרה – המטרה הושגה.
עברה חצי שנה. מיולי עד דצמבר. שאלנו שוב. וחזרנו בדיוק על אותה מתכונת. האם איראן הייתה איום קיומה לפני המערכה, האם נותרה איום קיומי לאחר המערכה. התשובות מעידות על השחיקה שחלה בתחושת ההישג. ההתעלות של יולי עומעמה בכמה חודשים שחלפו מאז. היא לא נעלמה, זה לא שעכשיו כל הישראלים חזרו לחשוב שאיראן היא איום קיומי. היא נשחקה. ישראלים ששמחת ההישג גרמה להם להרגיש שזהו, כנראה שאפשר להפסיק לחשוב על איראן, הבינו שאיראן עוד שם, ועוד עלולה לפגוע בנו. אולי גם מה שקרה וקורה בלבנון ובעזה מחדד את החושים. כן, לצה״ל היו הישגים חשובים, הוא ניצח בכל קרב, הוא פגע בכל אוייב. ובכל זאת, חיזבאללה עוד עומד על רגליו. חמאס עוד עומד על רגליו. ואיראן אמנם רחוקה, אז קשה יותר לראות, אבל אם הם עוד עומדים על רגליהם, אולי מוקדם להניח שאיראן כבר לא מסוכנת לנו כפי שהייתה.
כך זה נראה במספרים. בהשוואה לנתונים שנאספו ביולי, מיד עם סיום המערכה מול איראן, השינוי בשיעור הישראלים שחושבים שאיראן הייתה איום קיומי – לפני המלחמה – לא גדול. יש שינוי, דווקא של עלייה קלה (מ-57% ל-62%). הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים יש היום ודאות ברורה עוד יותר מבעבר שלפני המלחמה איראן היhתה איום קיומי. בסך הכל, שני שליש מהישראלים (62%) סבורים כיום שלפני המלחמה איראן הייתה במידה רבה איום קיומי, ועוד חמישית (22%) מעריכים שהייתה איום במידה מסוימת. 14% סבורים שהאיום היה קטן או לא קיים כלל.
אבל מה קרה עם השאלה השנייה, זו שמתייחסת לאיראן כאיום קיומי אחרי המלחמה? חצי שנה לאחר המערכה, ניכר שינוי גדול. כיום, שליש (31%) מהישראלים סבורים שאיראן היא “במידה רבה” איום קיומי, ו-38% נוספים רואים בה איום קיומי “במידה מסוימת”. כלומר, רוב הציבור חושב שהאיום הקיומי מתקיים גם לאחר שהסתיימה המערכה. חמישית (20%) מהישראלים סבורים שאיראן היא איום קיומי “במידה מעטה” ו-8% סבורים שאיראן בכלל לא מהווה איום קיומי על ישראל.
איפה השינוי? בהשוואה לנתונים מחודש יולי, יש עלייה משמעותית הן בקרב יהודים (מ-16% ל-34%) והן בקרב ערבים (מ-16% ל-19%) בהערכת האיום האיראני כאיום קיומי “במידה רבה”. כלומר – בחודש יולי, מייד אחרי המערכה, ישראלים רבים חשבו שרמת האיום ירדה מאוד. עובדה ש-62% העריכו אז שאיראן הייתה איום משמעותי לפני המערכה – ורק 16% העריכו אז שהיא איום משמעותי לאחר המערכה. לעומת זאת, החודש הפער בהערכת האיום לפני ואחרי המערכה הצטמצם מאוד. נכון, גם כעת נותר פער: כאמור, זה לא שהישראלים שינו לגמרי את דעתם, והיום הם כבר חושבים שהמערכה לא השיגה תוצאה. רובם עדיין חושבים שהיתה מערכה אפקטיבית ומוצלחת. ובכל זאת, הפער בין ״לפני המלחמה״ ל״אחרי המלחמה״ שבחודש יולי היה פער של 46% בהערכת האיום המשמעותי, ירד כעת ל-31%. ואגב, במקביל, גם חלה ירידה בשיעור הישראלים שסבורים שאיראן היא בכלל לא איום קיומי על ישראל. תחושת האיום, בעיקר בקרב יהודים, ירדה מאוד מייד אחרי המערכה. ומאז עלתה בחזרה, לא לאותה עוצמה, אבל בהחלט עלתה.
ספר חדש: התיאוריה של המלחמה
