בנימין נתניהו אינו המנהיג הראשון שמחפש השראה למצבה של מדינתו בימים הרחוקים של יוון העתיקה. רבים עשו זאת לפניו – מנהיגים, היסטוריונים, אנשי מדע המדינה.
וודרו וילסון האמריקאי וז׳ורז׳ קלמנסו הצרפתי לימדו וכתבו על ההיסטוריה היוונית. גרהם אליסון הציע את ״מלכודת תוקידידס״ כמסגרת להבנת הקונפליקט של ארה״ב וסין. ויקטור דיויס הנסון הציע מסגרת דומה למאבק דומה: ארה״ב ורוסיה. אבל ספרו של הנסון, ״מלחמה שאין כמותה״, הציע גם אפשרות אחרת: אולי היה זה מאבק דומה יותר למלחמת האזרחים האמריקאית העקובה מדם? בעשורים האחרונים’ כתב הנסון, הוצעו עוד אנלוגיות רבות למאבק עתיק היומין: ״האם רוסיה של ימינו דומה יותר לספרטה האוליגרכית, או לגרמניה של היטלר? האם מסע סיציליה הוא הקדמה לגליפולי, לוייטנאם או לכל הרפתקה דמוקרטית־אימפריאלית שמעבר לים?״
נתניהו הוא מנהיג עם תודעה היסטורית ועם ידע היסטורי. את אליסון אין לי ספק שקרא. את הנסון – סיכוי לא מבוטל. שלא כרוב שריו, הוא לא מפליג בהרהורי ״ספרטה״ כמי שלא קרא ספר. שלא כרוב שריו, הוא אינו מדבר על כלכלה, על יחסים בינלאומיים, בבורות נינוחה. ובכל זאת, הדברים שאמר לא לגמרי נהירים. מצד אחד אמר: “נצטרך יותר ויותר להסתגל לכלכלה עם סממנים אוטרקיים״. מצד שני התמקד בתעשייה אחת. ״אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במצב שבו תעשיות הנשק שלנו יהיו חסומות. אנחנו נצטרך לפתח פה תעשיות נשק״.
סיכומו של דבר: ״אנחנו נצטרך להיות אתונה וסופר-ספרטה״. הוא לא אמר אתונה. הוא לא אמר ספרטה. הוא אמר גם וגם. השאלה אם אפשר גם וגם בהחלט מחייבת שיקול דעת.
לחצו כאן כדי לחשב את ממוצע המנדטים של המדד לפי בחירתכם
בספר של הנסון יש קטע יפה, שמשווה את אמריקה לאתונה. רק לאתונה. ״מרכז תרבות ומעצמה אימפריאלית בלתי־צפויה היכולה לכפות דמוקרטיה על ידידים ואויבים כאחד… האמריקאים מציעים לעולם תרבות עממית שוויונית, ובשנים האחרונות – ברוח אתונאית מאוד – ניסו להסיר אוליגרכיות ולהשליט דמוקרטיה (גרנדה, פנמה, סרביה, אפגניסטן, עיראק)״. מדינות אחרות, הזכיר, לא תמיד מתרשמות מהעמדה האמריקאית-אתונאית. גם מאתונה עצמה לא כל השכנות התרשמו, שהרי ״לא הייתה עיר־מדינה יוונית במאה החמישית שיצאה למלחמות לעיתים תכופות יותר מאשר אתונה״. הנה כי כן, ספרטה היא לא תמיד איום – אתונה היא לא תמיד גלולת הרגעה.
דבר אחד שנתניהו כיוון אליו אין טעם להכחיש: המלחמה לימדה את ישראל לקח חשוב בכל מה שקשור לייצור תחמושת, למאגרי תחמושת, לניהול תחמושת. תקופות ממושכות במלחמה שיקולים של מלאים הכתיבו מהלכים צבאיים ומדיניים. אי אפשר היה לתקוף במקום אחד, כי אז היה חסר במקום אחר. אי אפשר היה לפעול בניגוד לרצונם של האמריקאים, כי אז היה נוצר מחסור. אז כן, ישראל תצטרך לחזק סממנים אוטרקיים במה שקשור ליכולתה להתחמש. ממשלות קודמות, כולל אבל לא רק אלה של נתניהו, שאפשרו מצב קבוע של חוסרים, ושלא הקפידו לחזק את יכולת הייצור המהיר של חימושים, עשו שגיאה, שגם אותה ועדת חקירה תאתר ותסביר.
אם לזה התכוון נתניהו, ולזה בלבד – כפי שנרמז בהבהרה המאוחרת שלו, אחרי שהבורסה התחילה לרדת – אפשר להשמיע צפירת הרגעה. אבל גם לאחר ההבהרה לא היה לגמרי ברור שהוא מתכוון רק לזה. דברים אחרים שרמז להם מחייבים דיון. אולי הוא צודק – וגורל של בידוד מדיני הוא מה שצפוי לישראל, בלי קשר למעשיה? אולי הוא צודק – ואי סדר עולמי חדש יכפה על ישראל מדיניות של הסתגרות, צמצום, התגייסות? לזה תהיה השפעה כמובן על היכולת של ישראלים לקיים מיזמים עתירי ידע. תהיה לזה השפעה על הרצון של חלקם לחיות בישראל. תהיה לזה השפעה על השאלה היכן יחזיקו את נכסיהם ואת ממונם, היכן ישקיעו אותם. תהיה לזה השפעה על הנכונות שלהם להסתכן במגורים במקום שמי יודע אם אפשר יהיה לצאת ממנו. ובמילים אחרות, אם נתניהו מתכוון ברצינות, הוא משחק באש.
לא בטוח שהוא מתכוון ברצינות. המילים מדברות שפה אחת אבל ההתנהלות שפה אחרת. הרי אם נתניהו צודק, יש לזה השלכות דחופות שהוא עצמו היה צריך לגזור וליישם בדחיפות כמנהיגה של סופר-ספרטה. לדוגמה, אם ישראל נדרשת להיות ספרטה, החיה על חברה, ראוי היה שנתניהו יהיה הראשון לתבוע שירות צבאי לכל. אלא שנתניהו אומר בצד אחד של פיו ״ספרטה״ ובצד שני של פיו ״פטור״. ועוד: אם נתניהו באמת מניח שישראל נדרשת לחזק סממנים אוטרקיים, ראוי היה שיהיה הראשון לתבוע התייעלות, חיסכון, איגום משאבים. אלא שנתניהו אומר בצד אחד של פיו ״אוטרקי״, בעוד צידו השני אומר ״המשרד הממשלתי של מאי גולן״. אם זה היה נאום ״דם יזע ודמעות״ של נתניהו – הבטחה לעתיד מאתגר יותר, שמחייב את כולנו להירתם למשימה שאין מנוס ממנה – זה היה נאום לא ממש משכנע.
״מלכודת תוקידידס״, על שמו של ההיסטוריון שלימד אותנו את תולדותיה של המלחמה הפלופונסית, היא האירוע שבו מדינה אחת מרגישה שאין לה מנוס ממתקפה על מדינה אחרת, מחשש שזו תתחזק מדי, עד שלא יהיה אפשר עוד לעצור אותה. כך שבשבוע שבו ישראל תקפה בקטאר, לאחר שכבר תקפה בעזה, בלבנון, באיראן, בסוריה, בעיראק, בתימן, ראוי לתהות מיהו הספרטני ומיהו האתונאי במשלו של נתניהו. האם ישראל היא ספרטה – התוקפת את שכנותיה לפני שיתחזקו מדי. או שאולי השכנות הן אלה שנאלצות להרהר באפשרות שישראל נוהגת כאתונה המתחזקת, הלא מרוסנת, שאין להן מנוס ממהלכי בלימה לגזיזת מחלפותיה, שמא תהפוך לשחקן אזורי מסוכן מדי, חזק מדי, חסר מעצורים.
״לא הייתה ממשלה שקולה וזהירה – או עיוורת – כמו הגרוסיה הספרטנית, מועצת הזקנים ששנאה לסכן פעולה נמהרת מעבר לעמק לאקוניה״, כותב הנסון. ומול הממשלה הזהירה, המחושבת הזאת, ״לא הייתה ממשלה פזיזה ומסוכנת יותר מאספת אתונה, שהורכבה ממנהיגים רבים שהכירו את מרחבי הים האגאי, אולם יכלו ברגע של קלות דעת להחליט על הוצאתו להורג של אדם – או על פלישה לעיר שמעבר לים – על סמך האשמות קלושות״.
נו, אז מי כאן אתונה, ומי ספרטה? לא תמיד קל כל כך להבחין.
על יפים, יפות, מכוערים, מכוערות. ספר חדש ומפתיע
