שישה מכל עשרה ישראלים סבורים שנדרשת רפורמה בשיטה הפוליטית. לא בבתי המשפט – על זה יש אצלנו ויכוח – במערכת הפוליטית. 59% אומרים שצריך, 34% אומרים שלא צריך. והם לא לבד. בעולם כולו, אזרחים דורשים רפורמה פוליטית. משהו בשיטה לא מוצא חן בעיניהם. ביוון, בצרפת, בספרד, באיטליה, בטורקיה, בברזיל, בגרמניה. בהודו – 69% – עשרה אחוז יותר מישראל. בבריטניה – 58% – כמעט זהה לישראל. יכול להיות שבאף מדינה השיטה לא עובדת? בקנדה 46% סבורים שנדרשת רפורמה, 52% סבורים שלא. וזו מדינה שהתמונה בה יחסית ורודה. התמונה הכללית היא של עולם בלתי מרוצה בעליל. מהפוליטיקה שלו.
25 מדינות נסקרו בד״ח של מכון הסקרים פיו על שביעות הרצון של אזרחים מהמערכת הפוליטית שלהם. בשתי מדינות כנראה שהמצב סביר: הולנד ושבדיה. השאר בבעיה. בפולין – 71% רוצים רפורמה. בניגריה – 91%. ביפן – 64%. וקומה נוספת: בחלק ניכר מהמדינות שאזרחיהן רוצים רפורמה, האזרחים חושבים שהמערכת לא מסוגלת להשתנות. בדרום קוריאה – 75% רוצים שינוי, 51% סבורים שהמערכת לא יכולה להשתנות. באיטליה – 54% סבורים שהמערכת לא יכולה להשתנות. מצבה של ישראל טוב יותר. הרוב רוצה שינוי, ורק 22% חושבים ששינוי לא ייתכן. כלומר, אנחנו לא מרוצים, אבל אופטימיים במידה. או סתם טיפשים.
בבחינה של ממוצע 25 המדינות שנסקרו, 69% מהאזרחים רוצים רפורמה במערכת הפוליטית שלהם. 27% סבורים שרפורמה כזאת אינה נדרשת. אלה אזרחים במבוכה. הם נבוכים מול השיטה שהתוצרת שלה היא שלטון לא יעיל, לא הגון, לא ידידותי. כמה מהמנהיגים שלכם ישרים? תשובת הישראלים: 47% אומרים ״אף אחד מהם״ או ״מעטים מהם״. 36% אומרים ״חלק מהם״. 14% אומרים ״כולם״. ישראל, בטבלת 25 המדינות היא המדינה הממוצעת. אלה בדיוק המספרים שמסכמים את עמדת כל אזרחי כל המדינות שנסקרו. בארה״ב האמון במנהיגים קצת יותר נמוך: 53% אומרים שאף אחד מהם, או רק מעטים מהם, ראויים לתואר ״הגונים״. בשבדיה, 36% אומרים ש״כל״ המנהיגים שלהם הגונים. מה הם אוכלים שם בשבדיה?
יוון היא המדינה שבה דעת האזרחים על ההנהגה הפוליטית היא השלילית ביותר. לפחות במה שנוגע ליושר. כי יש גם שאלות אחרות. נגיד, כמה מהמנהיגים שלכם מוסריים? שוב, ישראל קרובה מאוד לתשובה הממוצעת של כלל המדינות. 39% אומרים שאף אחד או רק מעט מהפוליטיקאים מוסריים. 38% מהם אומרים שחלק מוסריים. 18% מניחים שרובם או כולם מוסריים.
האזינו: באיזו שנה בדיוק נברא העולם?
השאלה החשובה ביותר – כך לפחות נדמה לי – היא על התאמת המנהיגים לתפקידם. לשם כך בוחרים בהם. קופת שרצים על הגב, לזה חכמינו אמרו לנו מראש שנצטרך להסתגל. אבל אם הם לא מתאימים, אין טעם להושיב אותם בכיסא של מקבלי החלטות. מהאמריקאים, 40% אומרים שאף אחד או רק מעט מהנבחרים מתאימים לתפקיד שלהם. 50% אומרים שחלקם מתאימים. 10% אומרים שרובם או כולם מתאימים. הישראלים מפרגנים יותר להנהגה שלהם. האמת – בצדק. לא צריך לחבב במיוחד את ההנהגה הישראלית בכדי לזהות שהיא רצינית יותר, באופן כללי, מההנהגה האמריקאית. 31% מהישראלים סבורים שאף אחד מהנבחרים, או רק מעט מהם, מתאימים לתפקיד. 38% אומרים שחלק מתאימים. 27% אומרים שרובם או כולם מתאימים.
ממשלות, מנהיגים נבחרים, נוכחים בחייהם של בני אדם הרבה יותר מאשר בעבר. זו נקודה שנסים ניקולס טאלב עמד עליה במאמר ארוך שפרסם לאחרונה, ושנקרא על ידי מאות אלפים. רובו עוסק בעניינים בוערים של יחסי עוצמה כלכליים ואסטרטגיים – תחזית קודרת למדי לאימפריה האמריקאית לעומת הסינית. אבל מלבד אלה, טאלב עוסק בהתפתחויות משמעותיות שמאפיינות את ״העולם שבו אנו חיים כיום״.
קשה לאמוד כמה ישראלים עוד קוראים את טאלב, שספריו – כולל ״הברבור השחור״, שפרסם אותו יותר מכל ספר אחר – זכו כאן להצלחה. הוא אחד מהכותבים המעניינים ביותר בזירה הגלובלית, אבל בשנה האחרונה נעשה למבקר חריף, אפילו ארסי, של ישראל. זה כמובן עשוי להרחיק ממנו כמה קוראים דוברי עברית. הפסד שלהם. במקרה שלו שווה להתגבר על האי נוחות ובכל זאת לקרוא.
משבע הנקודות שכתב על המצב הגלובלי, השישית מתייחסת לגודלה ולמעורבותה של הממשלה – כל ממשלה – בחיי האזרחים. אולי הגודל והמעורבות מספקים הסבר כלשהו לחוסר הנחת של האזרחים. ״הצמיחה הזוחלת של הממשלה״, כתב טאלב, ״מבטלת את האפשרות להשוואות בין תקופות״. קשה להשוות ממשלה כמו ממשלת ישראל לזו של מלכים כמו לואי ה-14, משום ״שהממשלות של היום גדולות הרבה יותר וחודרניות הרבה יותר״. במדינות אירופה, כמעט חצי מהתמ״ג הוא ממשלתי. ״לפני מאה שנה״, הוא מזכיר, ״ממשלות היו מתחת ל-15% מהתמ״ג, ולעיתים פחות מ-5%״.
מעולם לא היו ממשלות שמעורבות בחיי האזרחים כמו היום. ״והטכנולוגיה רק הגבירה את היכולת שלהן לחדור לכל תחום״. אזרח שמכונה ״שמרן״, ומצדד בממשלה מוגבלת, ״יכול רק לחלום בימינו על מה שתומכי השלטון המרכזי עוד קיוו לפני כמה עשרות שנים להשיג״. טאלב אינו חובב גדול של שלטון מרכזי חזק. הוא מציע נוסחה שאינה מקורית שלו. להיות ליברטאני במרחב הלאומי, להיות רפובליקני במרחב המדינתי (הוא כותב על ארה״ב – בישראל הלאומי והמדינתי חד הם), להיות דמוקרטי במרחב המוניציפלי, להיות קומוניסט במרחב המשפחתי. הנה – זה סוג של הצעה לרפורמה של המערכת הפוליטית, אלא שהיא מחייבת הסכמה שלא קל להשיג. היא מחייבת הסכמה שתובעת מנבחרים לוותר על חלק מכולם, ונבחרים, מעצם טבעם, אוהבים כוח.
האם מדובר בסיפור ציוני? בואו לקרוא על רוזה
