זה מסוג השיאים שלא נעים לבשר עליהם כאשר הם נשברים. אבל בישראל של השנים האחרונות, הם ממשיכים להישבר. כן – גם שנת 2025 תהיה שנת שיא. יותר מקרי רצח במגזר הערבי מכל שנה אחרת. כל מי שחי כאן יודע את זה. כל מי שחי כאן מזהה את הקושי של ישראל להתמודד עם האתגר הזה. כל מי שחי כאן מבין שהמצב הזה הוא עדות לבעיה. נדמה שכל מי שחי כאן מבין. אבל לא בהכרח מסכים. מבין – שיש בעיה. לא מסכים – מה מקור הבעיה.
זו בעיה שהחריפה מאוד בשנים האחרונות. הזיכרון קצר, אבל זה לא תמיד היה כך. לא עד כדי כך. לפי מרכז טאוב, עד שנת 2015 עמד היחס בין שיעור מקרי הרצח בקרב ערבים ובקרב יהודים בישראל על 1:4. זה כמובן פער גדול. זה מעיד על בעיה חמורה יותר במגזר הערבי גם לפני עשור ויותר. ובכל זאת, צריך לשים לב להבדל בין בעיה חמורה, לבין בעיה שנדמה שיצאה מכלל שליטה. ״מאז 2016, מספר מקרי הרצח ושיעורי הרצח באוכלוסייה הערבית גדלו בצורה משמעותית ואילו באוכלוסייה היהודית הם נותרו ללא דומים. שתי מגמות אלו יחד הביאו לגידול ביחס האמור ל-1:14 בשנת 2024״. שמתם לב לשינוי? מארבעה מקרי רצח במגזר הערבי לאחד ביהודי, לארבעה-עשר מקרי רצח במגזר הערבי לעומת היהודי.
על מניעה ופענוח של רצח יש גוף שאחראי: זו משטרת ישראל. על המשטרה יש פוליטיקאי שאחראי: השר לבטחון פנים. איתמר בן גביר נבחר לכנסת, הצטרך לקואליציה, הבטיח שינוי. הוא הבטיח לשפר את מצב הבטחון. לפחות במה שנוגע למספר מקרי הרצח בחברה הערבית, ההבטחה לא מומשה. יש שיאמרו שלשר, או למשטרה, לא כל כך אכפת שערבים רוצחים (בעיקר) ערבים. יש שיאמרו שהשר והמשטרה לא יודעים לעשות את עבודתם. על פי ממוצע הסקרים של המדד – המשקלל את כלל סקרי כלי התקשורת – עוצמה יהודית של בן גביר זוכה היום לתמיכה יותר מכפי שזכתה לה בבחירות הקודמות. או לפחות לאותה רמת תמיכה. קשה לדעת בדיוק, כי בבחירות הקודמות נכפתה על בן גביר שותפות עם בצלאל סמוטריץ׳ והציונות הדתית שבה הוא נחשב לשותף הזוטר (זה כבר לא יקרה: עכשיו, אם שוב ירוצו יחדיו, הוא בלי ספק השותף הבכיר).
לעוצמה יהודית יש שישה נציגים בכנסת. בממוצע הסקרים המפלגה עומדת על משהו שבין שבעה לשמונה נציגים צפויים. יכול להיות שהבוחרים של בן גביר מבינים שהוא לא מצליח בגזרת המגזר הערבי, אבל חושבים שהוא מצליח מספיק בגזרות אחרות כדי לכפר על הכשלון הזה. יכול להיות שלבוחרים של בן גביר לא אכפת מה קורה במגזר הערבי. אולי – וזה חשד לא נעים – חלקם אפילו מרוצים מהשתוללות הפשע במגזר הערבי. אולי, וזה מה שהמספרים מלמדים, הם פשוט לא חושבים שבן גביר אחראי למצב הדברים במגזר הערבי.
צריך לומר ביושר: בן גביר באמת לא לגמרי אחראי. המצב קדם לו. המצב החמיר מאוד הרבה לפני שנכנס לתפקיד. הוא לא חולל בעיה, הוא נתקל בבעיה קיימת. הנטייה להפנות אליו אצבע ולהאשים אותו במצב במגזר הערבי קצת מוגזמת. שיאים נשברו לפניו. הזינוק בפשיעה החל, כפי שכתבנו, כבר באמצע העשור הקודם. ראוי לשים לב לזה.
למה לביסמוט לא אכפת מה הציבור חושב, ולמה זה אולי בכל זאת חשוב
אבל כאשר בוחריו של בן גביר מניחים שאינו אחראי – כאשר הרבה מאוד ישראלים אחרים מניחים שבן גביר אינו אחראי – הם מתכוונים לדבר אחר. הם מתכוונים לטענה שמה שקורה במגזר הערבי הוא תוצאה של תהליכים פנימיים במגזר הערבי, או נטיות תרבותיות במגזר הערבי, שלמדינת ישראל אין יכולת לשלוט בהם או להשפיע עליהם. צריך לומר: זה מה שחושבים רוב היהודים בישראל. מה שמסביר כמובן מדוע בן גביר לא משלם מחיר פוליטי על מעשי הרצח המתרבים במגזר הערבי. לא רק שבוחריו לא מאשימים אותו – רוב היהודים לא מאשימים אותו. ואם כך, מדוע שיפנו אליו אצבע?
נדייק את הטענה הזאת, המסתמכת על ממצא מתוך הסקר החודשי של JPPI בביצוע המדד. לא בפעם הראשונה, שאלנו את אזרחי ישראל מה הסיבה העיקרית לאלימות במגזר הערבי. לא בפעם הראשונה, קיבלנו תשובה אחת של יהודים, ותשובה אחרת של ערבים.
לערבים יש הסבר שמתמקד באחריותה של המדינה. 50% סבורים שהאלימות היא ״תוצאה של הרבה שנים של הזנחה ואפליה נגד המגזר הערבי״. מי הזניח ומי הפלה? כמובן, המדינה. עוד 31% סבורים שהאלימות היא תוצאה של העובדה ש״המשטרה לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך״. שוב – זו המדינה ומוסדותיה. שמונה מכל עשרה ערבים מפנים אצבע מאשימה החוצה. זה לא הערבים אשמים, זו המדינה אשמה.
המדינה אשמה, זה אומר, בן הסתם, גם בן גביר אשם. הבעיה לא התחילה אצלו, אבל ממשיכה תחת משמרתו, והוא אינו עושה מספיק. לא כדי למנוע הזנחה ואפליה. לא כדי לאלץ את המשטרה לעשות את עבודתה. כנראה שבמגזר הערבי לא תהיה הצבעה נרחבת למפלגה של בן גביר.
אלא שבקרב הרוב היהודי התשובה לשאלה מדוע יש אלימות רבה כל כך במגזר הערבי שונה לגמרי. הרוב היהודי לא מפנה אצבע מאשימה למדינה, הוא מפנה אצבע מאשימה למגזר הערבי עצמו. רוב היהודים סבורים שהמגזר אשם, או משום ש״אינו מאפשר״ למגר את האלימות – הוא מפריע למשטרה, או למדינה, או לשוחרי טוב אחרים שרוצים לבלום את האלימות. את זה אומרים 17% מהיהודים. עוד 39% מהם אומרים ש״זה עניין תרבותי של המגזר הערבי״. לא המדינה, לא אפליה, לא המשטרה, לא בן גביר, לא הזנחה – זו התרבות שלהם. תרבות שבה מקובל לרצוח.
צרפו את שני המספרים הללו: 17% שאומרים ״הפרעה״ ו-39% שאומרים ״תרבות״, ותקבלו רוב, אומנם לא מאוד גדול, אבל רוב של יהודים, הסבורים שהאלימות במגזר הערבי היא מעשה ידי המגזר הערבי, ולא מעשה ידי המדינה. לא נפתיע אם נאמר לכם שככל שהמשיבים ממוקמים ימינה יותר על הסולם הפוליטי, כך עולה נטייתם להאשים את הערבים, ולא את המדינה. בקרב תומכי ימין, 60% בחרו באפשרות של ״תרבות״ . עוד 26% באפשרות של ״הפרעה״. ובסך הכל, 86% הפנו אצבע למגזר עצמו. בקרב תומכי מחנה ה״מרכז״ המטוטלת כבר זזה לצד השני. 56% בחרו בסיבות שמתמקדות באחריות המדינה (הזנחה, אפליה, מקצועיות של המשטרה). כנראה שגם בקרב תומכי המרכז והשמאל לא תהיה הצבעה נרחבת למפלגה של בן גביר. אבל לא נראה שהוא בונה על המצביעים האלה. לא נראה שהוא זקוק להם.
ספר חדש: התיאוריה של המלחמה
