פוליטיקאים נכנסים לשדה המערכה הפוליטי עם שתי מערכות הפעלה, שלפעמים פועלות בסנכרון מלא, ולפעמים יש ביניהן התנגשות בלתי נמנעת.
מערכת אחת היא מערכת הכוח – פוליטיקאים הן אנשים שרוצים כוח, שהוא המנוע לפעולה. מי שלא רוצה כוח, לא נהיה פוליטיקאי, ואם במקרה נהיה, הוא נהיה פוליטיקאי לא מוצלח, פוליטיקאי שמוותר מראש על כלי העבודה המרכזי שלו.
מערכת שנייה היא מערכת הערכים – לרוב הפוליטיקאים יש רצון להשתמש בכוח כדי להשיג עוד כוח, אבל בדרך כלל יש להם רצון להשיג עוד כוח כדי לממש מטרות כלשהו, ערכיות, אידיאולוגיות, מוסריות, שהם מאמינים בהם. אלה יכולות להיות מטרות לאומיות, או דתיות, או כלכליות. אלה יכולות להיות מטרות שקל להשיג, או קשה להשיג, שצריך בשבילן יותר או פחות כוח.
המצב הנוח לפוליטיקאי הוא מצב שבו החתירה להשגת כוח מתיישבת עם החתירה לממש ערכים. דוגמה: היום קל למדי לפוליטיקאי שמתנגד נחרצות למדינה פלשתינית לבטא את עמדתו ולחתור אליה, כי זו מטרה שתקל עליו להשיג עוד כוח, ולחילופין, תקשה על יריבו – זה שמדבר בעד הקמת מדינה פלשתינית – להשיג עוד כוח. הציבור מתנגד למדינה פלשתינית, הזירה המדינית לא תומכת במהלכים להקמת מדינה פלשתינית, המציאות מקשה לדמיין הקמה של מדינה פלשתינית. יש כאן מצב של התאמה כמעט מלאה בין הרצון להשגת כוח לבין הרצון למימוש ערכים.
המצב הפחות נוח הוא זה של התנגשות בין החתירה לכוח לבין החתירה למימוש ערכים. ניתן דוגמה: בנימין נתניהו אמר בעבר יותר מפעם אחת שיש לשנות את ההסדר הכלכלי המשונה שמדרבן גברים חרדים לא לצאת לעבודה, ואם לצאת, אז לצאת מאוחר, ואם לעבוד, אז בעבודות שיש מהן הכנסה נמוכה. נתניהו יודע שההסדר הכלכלי הזה לא טוב כלכלית למדינת ישראל. כך שמותר להניח שערכית, בתוך תוכו, הוא היה רוצה למצוא דרך לשנות אותו. מצד שני – נתניהו רוצה כוח. והדרך הקלה מבחינתו להשיג כוח היא לקיים ברית עם המפלגות החרדיות. זו התנגשות בין רצון ערכי (או רצון לממש מדיניות נכונה) לבין רצון להחזיק בכוח. מה עושה פוליטיקאי במצב כזה? בדרך כלל לא אומר את האמת, או לעצמו, או לאחרים. וגם מוצא הצדקות מסוגים שונים להתנהלות שלו. אפשר למצוא הצדקות כאלה: נתניהו מן הסתם אומר לעצמו שאמנם הוא פועל בעניין הזה באופן בעייתי – אבל המטרה החשובה יותר היא להחזיק בכוח כדי לפעול בעניין אחר באופן הנכון (הצגה פשוטה של הנימוק הזה תהיה: תמיכה במימון חרדים תמורת תמיכה בתקיפה באיראן).
כל זה הקדמה לדבר מעניין שקרה לפני כמה ימים. לא במיוחד חשוב – אבל מעניין. נפתלי בנט הביע תמיכה בכך שישראל תאפשר נישואים חד מיניים. “כל אדם בישראל צריך להיות מסוגל לממש את אהבתו בארץ ולא לנסוע לחו”ל. אני תומך בנישואים לכל מי שרוצה. המצפן שלי בעניין זה הוא שכל ישר והגינות”. ולמה זה מעניין? כי בעבר אמר אחרת, כפי שמבקריו ויריביו, וכמה עיתונאים חרוצים כמו מיכאל שמש, מיהרו להיזכר. ב-2015 בנט אמר: ״בוודאי שאנחנו מתנגדים לנישואים חד מיניים. זה דבר המנוגד ליהדות״. משמע – כנראה שינה את עמדתו. ולמה שינה אותה? או, זו בדיוק השאלה. ולהערכתי, היא מתקשרת לשתי מערכות ההפעלה שתיארנו קודם. זו של הכוח, וזו של הערכים.
מהפך כמעט זהה לזה שעבר על בנט עבר על פוליטיקאי חשוב ממנו, לפני בערך עשור. שמו: ברק אובמה. וגם כאשר אובמה שינה את דעתו, התגובה היתה דומה. הזיכרון אמנם קצר, אבל אובמה – בעיני רבים סמלו של הפרוגרסיביזם הרדיקלי – התנגד לנישואים חד מיניים. וליתר דיוק: תמך בהם, ואז התנגד להם, ואז שוב תמך בהם. ב-1996, כשעוד היה צעיר ואנונימי למדי, והתמודד לסנאט של מדינת אילינוי (לא הסנאט בוושינגטון, הסנאט המדינתי), אובמה כתב שהוא בעד לגליזציה של נישואים חד מיניים״ (אובמה טען לימים שמישהו כתב בשמו, וזו לא היתה עמדתו). שנתיים אחר כך, כשהתמודד שוב לאותה משרה, כתב שהוא ״לא החליט עדיין״ מה עמדתו בעניין הזה. ב-2004, כשהתמודד לסנאט בוושינגטון, התעקש שנישואים הם ״בין איש ואישה״, תמך בסוג של ברית זוגיות להומוסקסואלים, אבל לא בנישואים. ב-2008, כמועמד לנשיאות, החזיק באותה עמדה. כן לכל הזכויות, לא לנישואים. ב-2010, כאשר כבר היה נשיא, הבחין ש״יש שינוי בעמדה הציבורית״ והודה שגם הוא ״משתנה״. ב-2012 הפך לנשיא האמריקאי הראשון שתומך רשמית, באמירה ברורה, בנישואים חד מיניים.
מה קרה לאובמה? מה קרה לבנט? אפשר לשער שלאובמה לא היתה התנגדות פנימית נחרצת לנישואים חד מיניים גם כשהיה צעיר. המסמך השנוי במחלוקת מ-1996 מעיד על כך. ומצד שני, אובמה רצה כוח, והבין שעמדתו בעניין הזה עשויה להשפיע על סיכוייו לזכות בכוח. לכן נזהר, תמרן באי נוחות מסויימת, שניכרת בתשובותיו לאורך השנים. את עמדתו – מן הסתם המקורית – החליט לחשוף כאשר הבין שהציבור בשל לכך. חפשו את השינוי בדעת הקהל האמריקאית בעניין נישואים חד מיניים ותמצאו אותה בדיוק בנקודה שאחריה אובמה שינה את דעתו, בשנים 2010 עד 2012. אובמה לא חולל את השינוי, הוא הצטרף אליו ורכב עליו. הוא גילה את עמדתו כשהיה בטוח לעשות זאת. או כך לפחות מותר לחשוד, כי יש כמובן גם אפשרות פשוטה יותר: כמו אמריקאים רבים אחרים הוא פשוט שינה את עמדתו.
המקרה של בנט דומה ושונה. נפתח את הדיון בו במבט קפדני על מה שאמר ב-2015: ״ בוודאי שאנחנו מתנגדים״. מי זה אנחנו? אנחנו זו המפלגה שבראשה עמד באותה עת. זו היתה מפלגה שאמורה לייצג את המגזר הדתי. זה ה״אנחנו״ שמתנגדים. ולמה מתנגדים? כאן בנט אמר דבר שקצת מסבך אותו היום: ״כי זה מנוגד ליהדות״. נדלג ל-2026. בנט כבר לא מייצג מפלגה דתית של הציבור הדתי. לכן, ה״אנחנו״ שלו כבר אינו אותו אנחנו. זה לא ״אנחנו״ שמתנגדים, זה ״אנחנו״ שכנראה רובם תומכים. כי כבר לא מעט שנים שרוב אזרחי ישראל תומכים (רוב גדול מאוד בנישואים או ברית זוגיות, רוב קטן יותר בנישואים).
לחצו כאן להשתתף בתחזית הבחירות של המדד
את השינוי למול טענתו של בנט מלפני עשור שזה ״מנוגד ליהדות״ קצת קשה יותר להסביר. אבל אפשר לנסות כמה אפשרויות.
ראשונה – זה מנוגד ליהדות, אבל ישראל אינה מדינה שחוקיה הם חוקי הלכה. מותר לישראלים לאכול חזיר (זה מנוגד ליהדות). מותר להם להדליק אש בשבת (זה מנוגד ליהדות). אפשר להתיר להם באותו אופן גם נישואים חד מיניים שמנוגדים ליהדות.
שנייה – זה מנוגד ליהדות על פי פרשנותה של המפלגה שאותה בנט ייצג ב-2015. כלומר, כאשר אמר ״אנחנו״ מתנגדים, התכוון לומר גם ״אנחנו״ חושבים שזה מנוגד ליהדות. לא בנט חושב כך, ה״אנחנו״ שאותו הוא ייצג באותה העת חושב כך, לעומת האנחנו שהוא מייצג כעת שאינו חושב כך.
שלישית – בנט שינה את פרשנותו ביחס לשאלה מה כן או לא מנוגד ליהדות. גם זה מותר לאדם לעשות. פעם חשב כך – היום הוא חושב אחרת. זה כמובן חושף אותו לביקורת פוליטית, אבל אולי גם נותן לו קרדיט פוליטי. כי בדיוק כמותו, גם הרבה מאוד ישראלים, כולל ישראלים בציבור הדתי, שינו עם השנים את עמדתם על הומוסקסואלים.
מארבע האפשרויות האלה, השתיים הראשונות הן אפשרויות שמתייחסות למערכת הכוח. מה שבנט לא יכול היה לומר בעבר, כי זה היה פוגע בחתירה שלו לכוח, הוא יכול לומר היום, כי להערכתו זה מסייע לו בחתירה לכוח. האפשרות השלישית מתייחסת למערכת הערכים. בנט שינה את ערכיו. יהיו כמובן מי שיאמרו שזה שינוי לרעה (כמו דוברי ש״ס, שמייד הסבירו שבנט ״מוכר את הזהות היהודית״). יהיו מי שיאמרו שזה שינוי לטובה (יאיר גולן בירך את בנט, מה שלא בטוח שמועיל לבנט). יהיו מי שיביטו בשינוי בחשדנות ויסרבו לראות בו שינוי אמיתי. הם יניחו שכמו אובמה בנט תמיד חשב מה שהוא אומר כעת, אבל לא אמר את האמת – והנה הוכחה שהוא לא תמיד אומר אמת (בניגוד לשאר הפוליטיקאים שתמיד אומרים אמת).
שורה תחתונה, שוב כפולה:
הדברים של בנט מלמדים על שינוי במיצוב הפוליטי של בנט כמנהיג, שתמיד רצה להיות מנהיג על-מגזרי ורק נקלע להיות פוליטיקאי מגזרי, כי זו הייתה הפוזיציה שנתנה לו הזדמנות קלה יחסית להמריא. משמע, דבריו של בנט מעידים על כך שהוא סופסוף יושב במקום הטבעי לו. אין ״אנחנו״ של דתיים. יש ״אנחנו״ קצת אחר, שיש בו גם דתיים, אבל אין בו סדר יום מובהק של דתיים, ואין בו התייחסות מופלגת לרגישויות של דתיים.
הדברים של בנט מלמדים גם על שינוי בשיח ובסנטימנט הישראלי ביחס לנישואים חד מיניים. נכון, כבר הרבה שנים יש פוליטיקאים שתומכים בנישואים כאלה, אבל הם היו בדרך כלל פוליטיקאים שהחילוניות שלהם יחסית מובהקת – שולמית אלוני, אביגדור ליברמן, אמנון רובינשטיין. עכשיו מסתבר שאפשר להיות פוליטיקאי חובש כיפה, ימני, הפונה לציבור שאינו מסתייג מצורך בהכתבה מסוימת של ״זהות יהודית״ במרחב המדינתי, ולתמוך בנישואים חד מיניים. זה אומר שגם אם האמירה הזאת היא מהלך ציני, מחושב, פוליטי, היא מלמדת על משהו: בנט כנראה חושב שזה כדאי לו. הוא לא רק מבטא שינוי אישי, הוא מזהה שינוי חברתי.
בעניין הספר החדש של שמואל רוזנר…
