1.
זו לא הפעם הראשונה שאני כותב משפט כזה, טוען טענה כזאת, אבל צריך לחזור עליה, כי די ברור שבישראל היא לא מחלחלת לתודעה: ייתכן בהחלט שהאירוע הפחות גדול של השנתיים האחרונות – והוא כמובן מאוד גדול – הוא המלחמה שהתחוללה בישראל – והאירוע היותר גדול של השנתיים האחרונות – הוא החזרה של הלגיטימיות של שיח אנטישמי ללב הדיון הציבורי במדינות רבות בעולם.
נכון – החזרה של השיח האנטישמי ללב הדיון הציבורי עוד לא גבתה קורבנות רבים, ולא שינתה את ההתנהלות היומיומית של יהודים באורח דרמטי. אבל אין להקל ראש בשיח האנטישמי: הוא זה שמכשיר פעולות נגד יהודים, נגד ישראל, נגד הלגיטימציה של בית לאומי לעם היהודי, נגד הלגיטימציה של אמצעים שיהודים נזקקים להם כדי להגן על עצמם.
לכן, יכול להיות שבמבט לאחור, בעוד כמה עשורים, נבין שהדבר המרכזי שאירע בשנתיים האחרונות הוא פריצה של הסכר שמנע תופעות אנטישמיות, בעיקר בעולם המערבי, בעשורים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה.
2.
נדייק את האמירה, כדי שתהיה מובנת: אנטישמיות לא תכוון רק ליהודים שנותרו בקהילות הגולה. אנטישמיות תכוון לכל היהודים. היא תפגע במדינת ישראל. היא כבר פוגעת במדינת ישראל. כאשר פודקסטר פופולרי מרשה לעצמו לארח מרואיין שמעריץ את היטלר, ומאפשר לו לרמוז שמדינת ישראל משפיעה באורח זדוני על המרחב האמריקאי, הוא לא מסכן רק את היהודים שמתגוררים בארה״ב, הוא מסכן גם את הפעילות הפרו-ישראלית בארה״ב, וכתוצר מתגלגל את הסיוע האמריקאי, התמיכה האמריקאית, הגב האמריקאי.
זו אמירה שיש הכרח להדגיש כי ישראלים לא רגילים לאנטישמיות. מבחינתם – אנטישמיות זה משהו ששייך לחדשות חוץ, למה שקורה ליהודים במקומות אחרים, למה שמסכן את מי שעשו את השגיאה ההיסטורית ולא בחרו בציונות. זו טעות שלא כדאי לעשות: האנטישמיות היא תופעה עם יכולת גבוהה מאוד להתאים את עצמה לנסיבות חדשות. כפי שידעה להאשים את היהודים גם שהם עשירים מדי וגם שהם עניים מדי, גם שהם קומוניסטים מדי וגם שהם קפיטליסטים מדי – כך תדע להסתגל גם ליהודים שחיים בקהילות מיעוט בתפוצות, וגם ליהודים שחיים במדינת לאום בישראל. היא תרדוף אותנו לכאן.
3.
בחוגי בית באוהיו, בבתי כנסת בלוס אנג׳לס, בכנסים בניו יורק, בשיעור בבית ספר בוושינגטון – בכל מקום שבו ביקרתי בשבועות האחרונים היהודים דיברו על אנטישמיות. ליהודים של אמריקה, זה מצב חדש. לא לגמרי חדש, הוא כבר כמה שנים בהתהוות, אבל החודשים האחרונים היו טיפול בהלם. משמאל – זוהרן ממדני כבש את ראשות העיר ניו יורק, בלי לוותר על מסרים מטרידים מאוד, כולל, לאחרונה, הטענה שפעילות בבית כנסת בעיר לטובת עלייה לישראל נוגדת את החוק הבינלאומי. מימין – טאקר קרלסון ודומיו מאתגרים את אוהדי היהודים וישראל במפלגה הרפובליקנית, וסגן הנשיא, ג׳יי די ואנס, מתקשה להגיב להם בנחרצות. רבים מהיהודים מבינים, סוף סוף, שהגיעה השעה להפסיק את המשחק הפוליטי הילדותי, שבו יהודים משמאל אומרים שהאנטישמיות היא תופעה של הימין, ויהודים מימין אומרים שהאנטישמיות היא תופעה של השמאל. רובם מבינים: זה גם וגם. רובם מוטרדים: זה גם וגם.
בסקר מדד קול העם של JPPI שמתפרסם השבוע – ובוחן בעקביות עמדות של יהודים ״מחוברים״ בארה״ב (כלומר, של יהודים יחסית מעורבים בחיים היהודיים) – 64% מהמשיבים אומרים שממדני הוא גם אנטי ישראלי וגם אנטישמי. זו העמדה ששמעתי ברוב המקומות שביקרתי בהם בארה״ב, שנכחו בהם גם לא מעט יהודים שמזדהים עם המפלגה הדמוקרטית ומתנגדים בחריפות למדיניות של דונלד טראמפ. אפילו מקרב היהודים ה״מאוד ליברלים״, רבע אמרו שממדני גם ישראלי וגם אנטישמי, ויותר משליש אמרו שהוא אנטי ישראלי אך לא אנטישמי (35%). בקרב ״נוטים לליברלים״ הרוב כבר היה נחרץ (56%): הוא אנטישמי. מחצית מהמצביעים היהודים של קמלה האריס בסקר הזה – כלומר, יהודים שלא חשודים בעויינות למחנה המפלגתי שמשמאל – אמרו שממדני גם אנטי ישראלי וגם אנטישמי.
4.
וכאמור, תם העידן שבו השמאל מפנה אצבע ימינה, והימין מפנה אצבע שמאלה. 62% מהמשיבים אמרו שהם מודאגים מתופעות של אנטישמיות הן מימין והן משמאל ״באותה מידה״. בכנס המנהיגות של קרן תקווה המזוהה עם הימין היהודי, ביום ראשון לפני שבוע וחצי, הדוברים דיברו לא מעט על ממדני – הכנס היה בניו יורק – אבל לא הרבה פחות מזה גם על המחנה הפוליטי שקרוב אליהם. הם דיברו על הצורך לפעול במחנה הימין, במפלגה הרפובליקנית, לנוכח רוחות רעות מאוד שנושבות בה.
לורה לומר, פעילת ימין טרמפיסטית, יהודיה, שיש בעברה לא מעט התבטאויות שנויות במחלוקת, הגדירה את מה שמתחולל במפלגה במילים פשוטות: ״למפלגה הרפובליקנית יש בעיה נאצית״. עד כדי כך, שבשנה הבאה אפשר לצפות לקרבות פריימריס מפלגתיים בין מועמדים יותר ופחות – איך בדיוק נכנה אותם – פרו ואנטי ישראלים? פרו ואנטי יהודים? יותר ופחות מוקסמים מהיטלר? – כל מועמד ודרכו למצב את עצמו על מפת הקנאות ושנאות.
ספר חדש: התיאוריה של המלחמה מאת עזר גת. בואו לעיין
5.
הרבה מאוד יהודים קוראים עכשיו את הספר החדש של פרופ׳ פמלה נאדל, ״אנטישמיות, מסורת אמריקאית״. לפני שבועיים ערכה האוניברסיטה שהיא מועסקת בה ״אמריקן יוניברסיטי״, כנס מעניין על יחסי ישראל ויהודי התפוצות. נאדל לא השתתפה, משום שהיא מתרוצצת ברחבי ארה״ב כדי לקדם את הספר, וביום הכנס בוושינגטון בכלל הייתה בסן דייגו. אבל רוחו של הספר ריחפה מעל הכנס. הוא מתעד את מה שהיהודים ביבשת החדשה העדיפו להדחיק, או לשכוח. אנטישמיות אינה תופעה חדשה באמריקה. היא לא ייבוא שזה עתה נחת בה. אנטישמיות הייתה כבר במאה ה-17, ונאדל מתעדת אותה, ובמאה ה-18, ונאדל מתעדת, והגיעה לשיא מסוכן בשליש הראשון של המאה העשרים. ההיסטוריון יונתן סרנה הזכיר את הספר בשיחה איתי וושינגטון. הרב דיוויד וולפה הזכיר את הספר בשיחה איתי בלוס אנג׳לס.
האם זה ספר שמעודד פסימיות, כי הוא מזכיר ליהודים שגם אמריקה לא בטוחה? אולי זה ספר שמעודד אופטימיות, כי הוא מזכיר שעל אף שאמריקה מעולם לא הייתה בטוחה, הקהילה היהודית הצליחה לשגשג בה. עד כדי כך, שסרנה – בכנס בוושינגטון – אתגר את הטענה הנפוצה לאחרונה ש״תור הזהב״ של יהודי אמריקה הסתיים. אולי, אמר סרנה, תור הזהב בכלל היה בשנים אחרות מאלה שחשבנו. לא בשנים שבהם היהודים היו לגמרי משוחררים מדאגת האנטישמיות, אלא דווקא בשנים שבהן היה להם יותר ממה לחשוש, ולכן היו להם גם יותר סיבות לחיות בצמידות לשבט.
6.
נחזור למדד קול העם של JPPI. 56% מהיהודים אומרים שבעקבות בחירת ממדני הם ״מודאגים״. 67% מהם אומרים שהבחירה בממדני תגרום לכך שהיהודים בניו יורק יהיו ״פחות בטוחים״. כמובן, ראש העיר הנבחר אומר אחרת, הוא אומר שידאג ליהודים. אבל הדאגה מובנת, וגם ההנחה שהיהודים יהיו פחות בטוחים. הדוברת של ממדני היא שהצדיקה הפגנה אלימה למדי בפתחו של בית כנסת. ממדני עצמו כבר הסביר שיאפשר לסטודנטים הפגנות נגד ישראל בלי למהר להגביל אותן באמצעות התערבות של המשטרה. נכון – כרגע אין מלחמה, כך שהמנוע שמדרבן הפגנות לא עובד במלוא העוצמה. אבל ממדני יהיה ראש העיר בכמה שנים הבאות, ואם לצטט סקר אחר, רוב גדול של הישראלים מניחים שבשנים האלה שוב תהיה מלחמה. כך שהיהודים של ניו יורק כנראה ייאלצו לחוות מלחמה בישראל בעידן ממדני.
7.
מפגש עם סטודנטים בתוכנית מצוינות. לא כולם יהודים. אחת מהן שואלת: איך אסביר לחברים הלא יהודים שלי למה אנטישמיות זאת בעיה חמורה? יש הרבה מאוד בעיות באמריקה, פערים חברתיים, גזענות גלויה וסמויה, התנכלות למהגרים, ערעור של מוסדות דמוקרטיים, פייק-ניוז ותיאוריות קונספירציה, ניסיון לשחוק את כוחה של העיתונות החופשית, אתגרים של מדיניות חוץ, בעיות של השמנה, הדרדרות במצב בריאות הנפש – ועוד ועוד. לא תמיד קל לשכנע מנהיגים, פעילים וסתם אזרחים, כולל כאלה שאין להם חיבה לאנטישמיות, שזו בעיה שצריכה לעלות לראש סדר היום.
כן, גם זו בעיה של היהודים באמריקה. מצד אחד – הם מזהים סכנה, איום. מצד שני – לפחות לחלקם יש תחושה שעוד לא הגיע הזמן לנסות להידחף לראש התור. יש בעיות דחופות יותר, ואם היהודים יתעקשו שיטפלו דווקא בבעיה שלהם, זה לא ימתן את האנטישמיות, זה עלול להחריף אותה.
8.
נסעתי לאמריקה כדי לקדם ספר חדש. בעצם, ספר ישן: היהודים, 7 שאלות נפוצות. עכשיו יצאה מהדורה שלו באנגלית, תחת השם Why Am I a Jew. יש בו פרק על אנטישמיות, שבו כתבתי, בין השאר, ש״לא השנאה היא שהפכה את היהודים לעם, אך קשה להכחיש שנוכחותה סייעה ליהודים לשמור על זהות קבוצתית ועל תחושה שיש להם גורל משותף. אם תיעלם, הם ייצטרכו להיערך מחדש, למצוא כלים מחוללי שותפות וזהות המעודכנים למציאות בלתי מוכרת״.
ובמילים פשוטות: באנטישמיות יש גם תועלת. סרנה רמז לזה בכנס. אני רומז לזה בספר. היהודים מרגישים את זה במוסדות שלהם. קהילות מדווחות שיותר יהודים מצטרפים, יותר לא-יהודים מתגיירים (תופעה שראשיתה במתקפת 7 באוקטובר), ישנה עלייה ברמת הפעילות, ברמת המעורבות, ברמת העניין. כמובן, אנטישמיות מייצרת מזלג דרכים. יש יהודים שיזהו את הסכנה ויורידו פרופיל, ייעלמו מהמרחב היהודי. אבל הרבה מאוד יהודים, שלא רוצים להיעלם, יבינו שבנסיבות שנוצרו הם צריכים תמיכה, מקום בטוח, תחושת בית. כמעט בכל קהילה שהייתי בה דובר בהידוק הקשר של יהודים רבים לקהילות שלהם.
9.
השיפור הגדול במצב היהודים, מייד לאחר מלחמת העולם השנייה, ועם הקמתה של ישראל, ניזון משני מקורות עיקריים: רחמים – בעקבות מה שקרה באירופה בימי השואה – ואהדה – בעיקר במרחב האמריקאי, שבו היהודים נעשו בני בית מקובלים ופופולריים. במשך שנים ארוכות ונעימות היהודים היו הקבוצה שהרגשות החיוביים כלפיה היו ברמה הגבוהה ביותר לעומת כל קבוצה דתית אחרת. בסקר של מכון פיו ב-2023, ל-34% מהאמריקאים שאינם יהודים היו רגשות ״חיוביים״ כלפי יהודים, לעומת 7% עם רגשות ״שליליים״. זה היה מצב טוב הרבה יותר ממצבם של קתולים (כלומר, מה אמריקאים שאינם קתולים חושבים על קתולים), מוסלמים, אתאיסטים או מורמונים.
השאלה החשובה שאין עליה תשובה היא האם לשיח האנטישמי המתגבר תהיה השפעה מצטברת גם על האהדה הכללית של אמריקאים ליהודים. האם בפעם הבאה שתישאל שאלת האהדה ליהודים אפשר יהיה להבחין בתחילתה של מגמת ירידה – יותר אמריקאים יביעו רגשות שליליים כלפי יהודים, כי רגשות כאלה כבר אינם טאבו – פחות אמריקאים יביעו רגשות חיוביים כלפי יהודים, כי על רגשות כאלה כבר יש ביקורת.
כרגע, אנחנו יודעים לומר כעובדה שהשיח האנטישמי התגבר. אנחנו עוד לא יודעים לומר באותה רמה של נחרצות שהרגשות האנטישמיים התגברו. זה שהשיח התגבר, זה בהחלט חשוב – מה שקורה לרגשות של הציבור הרחב, עוד יותר חשוב.
10.
בהרבה מאוד קהילות נשאלתי: מה עושים נגד האנטישמיות? זו שאלה שהתשובה עליה תמיד קצת מאכזבת. יש כל מיני דברים שאפשר לעשות, בחינוך, בהסברה, בקשירת קשרים, ביצירת קואליציות, במדיניות נכונה, בהקפדה על תדמית. אבל בסופו של דבר, האנטישמיות היא דבר שקורה ליהודים, ולא דבר שהיהודים יוזמים. יש להם דרך לנסות להתמודד איתה, להסתגל אליה, להתנהל לצידה, אבל אין להם דרך למנוע אותה. היהודים – אתם ואני יודעים את זה, גם אם האנטישמים מנסים לטעון אחרת – לא באמת מנהלים את העולם.
