הספר על חייה של אסתר יצא לקראת סוף העשור הקודם. הכריכה קצת מצועצעת, אבל הסיפור מרתק. ״כמו סינדרלה״, כך כותבת המחברת, כך גם אסתר אברהמס. משולי החברה לצמרת. ב-1788 באה עם המשט הראשון לאוסטרליה. 11 ספינות שהביאו את האירופאים הראשונים ליבשת החדשה, אוסטרליה. הם נחתו במפרץ בוטני, מרחק שעה נסיעה בערך מחוף בונדי, שבו אירע הפיגוע אתמול. כמעט כולם, חוץ מהספנים והשומרים, היו אסירים מורשעים. במקום כלא, נשלחו הרחק, למושבת עונשין. כמה מהם היו יהודים. המספר המדויק במחלוקת. אבל אין מחלוקת על היהודייה הראשונה: אסתר.
המשמעות ברורה: יהודים היו באוסטרליה מהיום שהתיישב בה האדם הלבן. לא רבים, אבל בדרך כלל נסבלים. אחד מהם, אולי הידוע מכולם, פיקד על כוחות אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה. האוניברסיטה הגדולה במלבורן, נקראת על שמו, ג׳ון מונש.
אנטישמיות הייתה שם תמיד. היכן שיש יהודים, תמצאו גם אותה. כולל באוסטרליה. היא מתפרצת, בין השאר, בזמנים של מתח פוליטי בישראל. כך בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. כך בתקופת האינתיפאדה השנייה. בית המשפט האוסטרלי כבר דן בחוקיות של הכחשת שואה (אסורה, זה לא העלים אותה). הפרלמנט האוסטרלי כבר גינה התפרצויות אנטישמיות, בין השאר בהחלטה שקיבל ב-2004 (גם זה לא העלים אותה). השנתיים האחרונות קשות יחסית. הסברים יש בשפע, אבל הפתעות מעט: מתיחות במזרח התיכון, התחזקות של מיעוטים לא אוהדים לישראל וליהודים, בחישה של מדינות זרות שמחפשות דרכים לפגוע בישראל בלי להסתכן, התרת רסן כללית בחסות הרשתות החברתיות והאווירה.
לישראל יש מעט מאוד כלים יעילים שאפשר להפעיל נגד אנטישמיות באוסטרליה. שר התפוצות עמיחי שיקלי יכול לצווח במלוא גרונו מהיום ועד חג המולד הבא. איכשהו, הוא תמיד הראשון להגיב, ותמיד במלוא גרון. ספק אם קולו יצלח את המרחק מירושלים לקנברה. שלא כמותו, את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, האוסטרלים מכירים ושומעים, רק שלא בטוח שזה מביא תועלת. נתניהו הוא תירוץ (מופרך כמובן) לגילויים של אנטישמיות. נתניהו הוא סמל (ירצה או לא ירצה) של ישראל הלא אהודה. הגינוי מפיו לא מרעיד את לבבות האוסטרלים שאוהדים את ממשלתם. אולי את הלבבות של מי שלא אוהדים אותה.
באופן כללי, את התגובה הישראלית אפשר היה לנסח בדרך שקולה יותר. כשהאוסטרלים נוזפים בנו על מה שלא מוצא חן בעיניהם אצלנו, אנחנו מרגישים שהם, האוסטרלים, קצת מגוחכים. כך בדיוק גם הם מרגישים כשאנחנו, הישראלים, נוזפים בהם על מה שאצלם לא מוצא חן בעינינו. אם יחליטו לשמור על היהודים האוסטרלים, זה לא בגלל שננזוף בהם. אם יחליטו לרסן את השנאה ליהודים האוסטרלים, זה לא בגלל שנגנה אותם. אפילו לא אם נעשה את זה תוך אזכור פומפוזי של ״אבותינו החשמונאים״ (מה לעזאזל הקשר?).
לגופו של עניין, נתניהו כמובן צודק. ממשלת אוסטרליה לא גילתה עניין מספיק גדול בשמירה על יהודייה. היא אפשרה לקבוצות אנטי ישראליות להשתולל. היא אפשרה לקבוצות הללו להוכיח – רוב הישראלים סבורים שזה המצב – שאנטי ישראליות היא בדרך כלל סימן גם לאנטישמיות. היהודים הם קבוצה קטנה, מעולם לא היו אפילו אחוז אחד מאוכלוסיית היבשת. הם קבוצה חזקה כלכלית, תקשורתית ופוליטית, אבל הממשלה המכהנת כעת לא קרובה אליה. אפשר להניח שהאוסטרלים לא רוצים פיגועי ירי על אדמתם, ואולי בגלל זה בכל זאת יפיקו לקחים כלשהם מהפיגוע הרצחני באחד ממוקדי התיירות הכי חשובים ביבשת. במקביל אפשר להניח, שלא ימהרו להפוך את עורם ולשפר את היחסים עם ממשלת ישראל. צמרת מפלגת הלייבור האוסטרלית שנמצאת בשלטון מתקוטטת עם ממשלת ישראל מזה זמן. כנראה – יש כאן מומחה לפוליטיקה אוסטרלית? – שהמפלגה מניחה שזה כדאי לה פוליטית. כמו שנתניהו מניח שטוב לו להתקוטט עם ראש הממשלה האוסטרלי – כך ראש הממשלה האוסטרלי מניח שטוב לו להתקוטט עם נתניהו (ואם אתם לא בטוחים שזאת הסיבה שנתניהו מרשה לעצמו, דמיינו מה יקרה אם מחר יירצחו חלילה עשרה יהודים בפיגוע בארה״ב: האם אתם חושבים שגם אז ימהר לקבוע שדונלד טראמפ אשם, בגלל שהוא מלהיט את הרוחות באמריקה?)
כמה שווה הימור על הציונות הדתית?
תשאלו: מה ישראל יכולה לעשות, חוץ מלצעוק? להביע הזדהות, כמובן. לגלות דאגה, כמובן. מעבר לזה, מנופי ההשפעה שלה מעטים. בראשם, מעורבות אפשרית של האמריקאים. סטיב ויטקוף עושה רושם על האוסטרלים יותר מנתניהו. ובכל מקרה, ערמת הבקשות של ישראל מהאמריקאים כבר גבוהה למדי, והממשל בוושינגטון לא תמיד נראה במצברוח לסייע, בטח לא בלי תמורה.
וכמובן, ישנם היהודים, קודם כל באוסטרליה עצמה, ולצידם גם יהודים במקומות אחרים. חלקם מחזיקים בעמדות חשובות, או שהם עשירים מאוד. לאנשים בעמדות חשובות יש כוח, לעשירים יש כוח. עד גבול מסוים, אפשר וצריך להשתמש בו. בחוכמה, בעורמה, בקור רוח. יש דרך לגרום לפוליטיקאים לשנות מדיניות. היא עוברת בדרך כלל במקום שבו הברירה חדה: לשנות – או להיפגע פוליטית.
כך שלא, בוודאי שלא צריך להרים ידיים. ומצד שני, כדאי לשמור על ציפיות ריאליות, ובמקום לצעוק געוואלד – מה שהחשמונאים עשו פחות – מוטב להיערך – מה שהחשמונאים עשו יותר. להיערך זה אומר, בין השאר, להתחמש. היהודים צריכים נשק. גם באוסטרליה. להיערך זה אומר, בין השאר, להתאמן. גם באוסטרליה. היהודים צריכים לדעת להגיב מהר לאירוע ירי, בלי להמתין למשטרה שלוקח לה זמן. להיערך זה אומר לתכנן אירועים בתבונה. לא שצריך להימנע מאירועים בחוצות. לא ראוי שהיהודים ייאלצו להסתתר. ומצד שני – אם לא יסתתרו, לפעמים ייפגעו. זה מצער, זה מכעיס, אבל כדאי לזכור שגם בישראל נפגעים יהודים, גם בישראל יורים ביהודים, גם בישראל כוחות הבטחון לא תמיד מגיעים בזמן. יעשה כל אחד את השיקולים שלו לאן ללכת, ומהיכן כדאי להימנע.
להיערך זה אומר להתרגל. לא במובן של הסכמה – במובן של ידיעה שכך פני העולם במאה הראשונה של האלף השלישי. הנאורות לא העלימה את האנטישמיות. החילון לא העלים אותה. ההשכלה לא העלימה אותה. הציונות לא העלימה אותה. הגלובליזציה לא העלימה אותה. הליברליזם לא העלים אותה. היהודים לא נוצחו – גם האנטישמיות לא נוצחה. היהודים יודעים לשרוד – גם האנטישמים יודעים. זו מלחמה ארוכה, מי יודע אם ומתי תסתיים. מי יודע אם אי פעם תסתיים. ואם כן – מי יהיה זה שייעלם כדי שתסתיים. מה למדנו בבונדי ביץ׳? האמת המצערת היא שכמעט שום דבר חדש. בונדי ביץ׳ הוא עכשיו עוד שם של מקום על מפה צפופה של מקומות שבהם נרצחו יהודים. לא מיוחד לעומת אחרים. לא שונה מאחרים. עוד עדות לצורך המתמיד של יהודים לשמור ולהישמר.
רוזה: מהפוגרום ברוסיה עד רצח רבין
